זה היה הקיץ שבו המוח שלי השתתק ולא הפסיק למלמל לעצמו. לא באמת למלמל, אולי לזמזם, אולי לפספס פסים קטנים של נמצא – לא נמצא – נמצא – לא נמצא.
הילדים הסתובבו סביבי כמו מסביב לאדם קודח. מחבקים וקצת סולדים. אוהבים ומפנקים ומסתלקים בחוסר סבלנות לכל סימן של חולשה. זיהיתי את אביהם וזה הצחיק ודכדך אותי; הצורך להיות פותר פתרונות מגן, מול אי סבילות לבולשיט, ואני הייתי כל-כולי פקעת סבוכה של אי יכולת ובולשיט.
איבדתי בקיץ הזה אהובה ואהוב, אהובה שמתה מוות מנוול ואהוב שהבהיר לי שאיני רצויה בחייו בשום דרך. אי אפשר כמובן להשוות בין מי שאינה עוד ומי שישנו, כי את החסר שלה אני לא יכולה אפילו להתחיל לשאת בעוד שעל שלו אני מתאבססת עד תום.

איבוד של אהובים דבר עצוב הוא. המהירות האלימה של מוות שנותן בוקס בפרצוף ומשאיר אותך משותקת וחסרת אויר ליטרלית. הפעולה הטבעית של שאיפה ונשיפה שהופכת באחת לכאב פיזי, מייסר ומסריח.
מעבר לאין הפיזי שנפער ואין להשיבו, ישנו אין רפאים.
ישנו אין גופני כמובן. זה של מבט מעבר לחדר, וההוא של מגע שאני אפילו לא מסוגלת לחשוב עליו מרוב כמיהה (היד הלבנה והבצקית בין ידי, הנשיקה שהטבעתי בה לפרידה בבית החולים. השפתיים הלא סלחניות שלו שלא החזירו לי נשיקה, בדווקאיות של 'לא מגיע לך'). מגע האויר שנמצא בין שני אנשים שחולקים חלל. רובצות שעות ביחד באי מעש או משוטטות, והאויר בינינו מלא זו בזו. האויר בינינו מלא במחשבות ובדיבורים שמתערבבים. האין שרוצה לומר דבר-מה שמיועד לאוזניו הבלעדיות של אדם מסוים והמילה נאמרת ומהצד השני לא בא כל מענה. הו, אפשר לדעת בראש מה המענה האפשרי ואפילו לנהל שיחה שלמה שבינך ובין הרפא אבל זה עצוב מדי ולפעמים עלוב מדי. נואשתי לדבר האמיתי. לאדם האמיתי שאינו.

מבלי להפחית מהאבדן האנושי הבלתי נסבל בחיי, התאבלתי על אבדנן של שתי שפות אם. כמה פעמים בחיים אנחנו נתקלים במי שדובר את שפתנו אנו (לא הרבה. רובם הם מראית עין, אבל 'על-באמת' ספורים ונדירים ואהובים לעד), מהניואנס הראשון, מצרוף ההברות התינוקי הראשוני של הכרות בין שניים שבו נוצר הקסם של שפה אינטימית שמתקשרת בהתייחסות אגבית, בלעג קל או בנדיבות וורבלית וירטואוזית שברור שתובן ותעורר בצד השני את המענה המתבקש. אני קוראת להם אנשי האמצע. אלה שמהפגישה הראשונה איתם מדברים או שותקים מהאמצע. הנה שפה שנמחקה והופ, עוד אחת. אוצר המילים שלי דולדל ברגע ואין לי לאן להוליך את הריק.
אני מחפשת בחודש האחרון אנשים שידברו בשפתי או ישתקו בה. אני נדבקת לאנשים מהעבר ביצירת אשליה של מוכר וידוע מראש על סמך היסטוריה משותפת ולאו דווקא שפה. ברגע לא צפוי מוצאת גם את מי שתמיד דיברה בשפתי והיא חלק ממני מאז ומעולם למרות שנים של נתק.

אני חוזרת אל סלינג'ר, הנחמה האולטימטיבית עבורי. גיבוריו המלהגים ללא סוף, שמחפשים מוצא ומזור. הולדן וסימור ופראני אהובתי, אדוות האנשים סביבם שאין בהם שום שקט (זה לא באמת נכון, תמיד ישנה דמות אחת עמידה ונוכחת, שהיא סמן של רוגע וקבלה עצמית). הצורך האמוני המפורק להאחז. הורי, הלא אמוניים כלל, שאין להם ולבודהיזם ולא כלום, גידלו אותי בתוך ההבנה שמוות הוא חלק מהחיים (זאת גם תפיסת היהדות, אבל הבודהיסטית מתאימה כאן יותר). האבל והצער הם שם כי הם שם. אנחנו חיים בכפיפה אחת ויכולים לערבב כאב וצחוק וחסר ושמחה ואין ויש. כי הם שם. זהו תהליך אחד, מעגל אחד. זה לא גורע מהצער. הצער הנורא והעמוק שאותו צריך ללמוד לשאוף פנימה ולתת לו להתקיים. לא למלא ולא לשלוט. להיות, כי הוא חלק מהעניין והוא כאן כדי להשאר.
אני שמחה שנפרדנו כמו בכל יום, היא על המיטה שעונה על כריות, פטפוט סתמי שמדי פעם גלש למחוזות המנותקים שלה, אבל היה יחסית מקורקע. צחוק, קצת סרקזם בריא. סתם חברות שרובצות ביחד. שייק מתמרה וטארט שוקולד וחמאת בטנים.

מודעות פרסומת
להמשיך לקרוא

אני אוהבת רק מה שאני אוהבת – ילדים (2)

אם הבכור הוא לבי הצעיר הוא הנפש שלי.
הבמבי הבכור מפעיל אותי רגשית. אני לא יכולה לראות אותו כואב או פגוע, כשהוא שמח אני מאושרת וכשהוא רוצה משהו יש בי דחף לא נשלט לספק אותו מיידית ובלי שאלות. כי הוא כלכך צנוע ומכוון ויודע ולא דורש מה שהוא לא באמת צריך או רוצה. החיבוקים שלו ספורים ומעודנים ואני מוכנה להניח את הלחי שלי על הרכות המתוקה של שלו ולהשאר ככה. מגע חיישני ורך וספור.

אך גור הדרקונים הצעיר.. הו, גור הדרקונים הצעיר.
הוא יורק אש כדי לראות כמה רחוק היא מגיעה. הוא חובט בזנבו כדי לשמוע את החבטה ואם אפשר להרעיד תוך כדי תהליך את הארץ, מה טוב. הוא זועם בשביל להתרשם מקולו השואג (מקרקר more like it). הוא יצור קטן וחזק ויפה, עם עיני שוקולדה וחיוך הורס.
יש אמרה מטופשת שכל אחד מקבל מה שהוא יכול להתמודד איתו (בהורות, אנחנו יודעים כבר, אנחנו מתמודדים עם מה שבא כמיטב יכולתנו. לפעמים בחריקת שיניים ובזעם. לפעמים ממציאים לעצמנו איזשהו תרוץ כדי לרכך את החבטות שאנחנו סופגים תוך כדי). אני תמיד צוחקת שלשמחתי לא קיבלתי הפרעות קשב שהיו מוציאות אותי מדעתי, במקומן זכיתי ברגישות תחושתית ובבעיות בויסות הרגשי שיכולות להוציא זן-מאסטר משלוותו (אבל לא אותי). תמונת מראה מוקצנת שלי כילדה, ולפעמים גם שלי כבוגרת.
זכיתי בזה שיודע לנסח בבהירות ממוקדת גווני גוונים רגשיים מגיל צעיר. בזה שאף פעם לא ברור מה הטריגר שיהפוך אותו או יישר אותו בחזרה ושאין ברירה אלא לנסות בכל פעם שיטה אחרת כדי לעבור את היום בשופי.

במשפחת ברי, ב"מלון ניו-המפשייר," האהוב עלי מכל ספריו של ג'ון אירווינג, האחים נוהגים לומר זה לזה "המשך לחלוף על פני החלונות הפתוחים."
זאת המלצה לחיים טובים, להתעלם מהפיתוי שיש בהרס העצמי ובסטיות הקטנות (והגדולות), בחיים.
לפעמים גם ילד בן תשע צריך ללמוד לחלוף על פני החלונות הפתוחים כעצה מועילה לחיים. ילד כמו רו, מבין בדיוק את הכוונה ויודע להסביר למה זה ממש קשה לחלוף על פניהם כשהם מפתים כלכך על השמש והשמיים הכחולים שמסתכלים ישר אליו.

אף אחד לא לימד אותי מעולם כלכך הרבה על עצמי כמו הילד הזה. שמחת אמת, חדות תפיסה, חריפות שכל, דיוק ישר לנקודה.
אני מחכה לעידון שיבוא, לשלב שבו גור הדרקונים בן החמשעשרה או הששעשרה (הוא עוד יבוא לישון אתי במיטה בגיל הזה?) יתעדן וימצא את נקודות האיזון שלו. אני משתוקקת להכיר את הגבר שהוא יהיה, אבל עוד לא, שישאר ככה עוד איזה זמן.

הכי יפה לסוף החודש


each man kills the thing he loves

אני אוהבת רק מה שאני אוהבת
לפעמים זה לא מספיק.
אני אוהבת את מה שאני אוהבת לתמיד בעוצמות משתנות.
אז מה, כל אחד הורג את מה שהוא אוהב, ואף אחד לא מת.

“Yet each man kills the thing he loves,
By each let this be heard,
Some do it with a bitter look,
Some with a flattering word,
The coward does it with a kiss,
The brave man with a sword!
Some kill their love when they are young,
And some when they are old;
Some strangle with the hands of Lust,
Some with the hands of Gold:
The kindest use a knife, because
The dead so soon grow cold.
Some love too little, some too long,
Some sell, and others buy;
Some do the deed with many tears,
And some without a sigh:
For each man kills the thing he loves,
Yet each man does not die.”

ומה אם אהבה לא מספיקה בעצם, אם כל הכוונות הנהדרות, החלומות האלה שזוגות מטפחים לא עומדים במבחן של יומיום, של צרכים דומסטיים. מה אם השכנוע העצמי של מה שחייב לקרות, של מה שאמור לקרות, של התסריט שלא התרחש ושל זה שאולי יתרחש. מה אם אנחנו שמים לעצמנו רגליים על ימין ועל שמאל כי אנחנו לא יודעים אחרת.

לאן מגרשים את כל הניואנסים, את השיח הפרטי, את התנועות הקבועות, את ההתחלות והסופים? לאן הזכרון של הגוף הולך? של ריח וטעם, של רכות עור חלק וזרוע נמשים ושל ידיים מכפתות בלילה.
אני חושבת שהוא לא הולך לשום מקום, הוא אפטר-טייסט של אהבה, מה שנשאר גם שנים אחרי, כשעוצמים עיניים ונזכרים לאיזה שניה באבק של משהו – סצנות קטנות שבונות את אלבום התמונות של הזכרון.


אני אוהבת רק מה שאני אוהבת – שאריות

מי שמכיר אותי באמת.
מי בכלל מכיר מישהו באמת.
לדעת איך הוא אוהב את הקפה שלו, להכיר את התנועות שלו עוד לפני שהוא עושה אותן, לזהות את האויר שסביבו כשהוא בא מרחוק ועוד אין גוף ובקושי צללית רק איזשהו מיתאר אוירי אמורפי שמעלה חיוך בלב.
להכיר את התנועות הטפשיות שהיא עושה עם הידיים. תמיד היא מדברת עם הידיים יותר מדי באצבעות פתוחות, ספק מנצחות, ספק מרדדות באויר. אלה לא ניואנסים מעודנים, אלה מחבטי קריקט מעופפים.
וכשהיא שרה עם הרדיו בקול רם באוטו.
שאני אוהבת לכתוב במחברות משובצות.
אף פעם, אף פעם אני לא לובשת חום ושחור יחד וכשאני רואה כאלה שכן, מציק לי פיזית בגוף. בימים שיש בהם חום, גם הלבנים שלי לא יהיו שחורים, זאת לא רק הרגשה אופנתית, זאת הרגשה פיזית לא אפשרית בשבילי, כמו מחנק או גרוד בלתי פוסק – זה שם וזה נורא ואני לא יכולה לשאת את המחשבה על כך.
שאני פורסת תפוח לשישה-עשר נתחים שווים ואוכלת אותם במהלך יום עבודה שלם טיפין-טיפין.
שאני אוהבת אפים, ממש אוהבת אפים.
ופרופילים יפים, אפשר להתאהב בקלות בשל פרופיל יפה (לפעמים מי שיפה בפרופיל לאו דווקא יפה בפרונט, אבל זה לא רק עניין של יופי, זה מיתאר.
זאת כבר פעם שניה בפוסט הזה שאני כותבת את המילה מיתאר.
עוד משהו שאני אוהבת – להדבק למילים ולהשתמש בהן בכל הזדמנות, כמו מיתאר, או מבדר, או 'אני להוטה אחרי,' או מפלבל (אל תפלבל בעינייך, אדון צעיר – דוגמה למשפט מצוין שלא אומר לעולם).
אני אוהבת זהב. לא מזמן נשאלתי במשחק "איזה צבע את" ואני אמרתי "זהב כמובן, אבל בלב." זהב מופנם מין הסתם. גם תכשיטי זהב, למרות שקשה לי המחשבה שהם יהיו עלי. כמו ארנקים ותיקים, גם תכשיטים צריכים למצא אותך ולא את אותם.
שתמיד כשאנדי דופריי בורח משושנק דרך הביוב אני פוחדת שהפעם הוא לא יצליח, ושבכל פעם בה אני נתקלת במקרה בארמגדון באיזשהו ערוץ, אני מתיישבת לראות אותו.
שאני מתה על דואטים אם הם טובים, גם אם הם מתקתקים עד כדי בחילה.

הדואט המושלם לשניים-עשר במרס (בסוגריים: אני אוהבת את לי הייזלווד, הייתי מתחתנת איתו ועם קול הקאובוי שלו והמוזיקה שלו)


אני אוהבת רק מה שאני אוהבת – יומנים (2)

אבל גם יומנים יומיים.
רשימות קצרות או מקושקשות של כל מה שצריך להספיק (וכמו שלימדה אותי חברה לפני כמה שנים, לכתוב רשימות בדיעבד, של כל מה שהספקתי ולהביט אחורה בקריצה עצמית מרוצה מעצמה).
יומני נייר מתוארכים של moleskine, אדומים בדרך כלל, שבהם יש דף לכל יום ואפשר להגג בהם על מה שצריך ועל מה שהספקתי ועל מה שאין לי שום כונה להספיק.
יש שנים שאני שומרת את היומנים היומיים שלהן – כדי לזכור, כדי לשים לב להבא. כי התעצלתי להעביר את מיליון התזכורות/ ססמאות/ טלפונים רנדומליים שנרשמו/ מתכונים. בפעם האחרונה שעברתי דירה זרקתי כמעט הכל.
עוד כמה שנים ואזקק את הדיוק שאני עובדת עליו גם לזכרונות וכל אמצעי הנייר יהיו בטלים בששים כי לא אזדקק לאף זכרון. מצומצם ומרוכז. לא על הכיוון האלצהיימרי המבולבל והמתוסכל שמונע מאימה ודיסאוריינטציה, אלא נכון וטוב של רק מה שחשוב באמת. זן. כמו בסרט היפני ההוא after life, שבו גן העדן של כל אדם הוא זכרון אחד שאותו הוא בוחר והוא הופך לתודעה שלו. אני יודעת בדיוק איזה זכרון יהיה לי. ואולי זה תמיד זכרון של זכרון, זכרון של הרגשה.

שיר לאחד-עשר במרס
Look, a golden winged ship is passing my way
And it really didn't have to stop it just kept on going


אני אוהבת רק מה שאני אוהבת – יומנים

ההבדל בין בלוג ליומן הוא תהומי.
בבלוג, גם אם הוא חשוף להפליא, תמיד ישנה הידיעה שעיניים נוספות קוראות. הניסוח אחר, המחשבה אחרת, המיקוד שונה לגמרי. לעולם יהיה בו משהו ספרותי מעובד יותר ומעוצב.
אני כותבת יומנים מאז שאני זוכרת את עצמי. במשפחה שלי צוחקים על הסיפורים הבסיסיים שכתבתי כילדה, אלה התחלפו מהר מאד ביומנים – חיקויים של 'קטי יומנה של ילדה' (ההיה הוא אמיתי או מומצא?) הדבר היחיד שאני זוכרת משם היו ביצי הפסחא הצבעוניות שהכינה עם ילדי השכנים, ואיך שמחה בהן ואיך אמא שלה שברה אותן וזרקה לפח בכעס על כך שלא מכניסים הביתה מנהגי גויים.
אחר-כך היתה אנה פרנק, ביומן המצונזר וה"נקי" שלה, ומאוחר הרבה יותר סילביה פלאת' לאה גולדברג ווירג'יניה וולף על יומניהן הכאובים ועזי הרגש.

ביומן נייר אפשר לכתוב הכל.
הניסוח מהיר ופחות מחושב, וגם כשהוא מחושב, הוא מיועד לזוג עיניים אחד בלבד. בכיתה י"ב נתתי את היומן שלי לחבר שלי דה-אז, הוא נדהם שזה מה שאני חושבת באמת. הרי בדיבור הייתי כלכך שקולה ומנומסת. זה לא ממש נכון, גם הכתיבה שלי שקולה ומנומסת, ועדיין פרוצה, נועזת ודרמטית פי כמה מאשר שיח מדובר או מכתב נאה ומנוסח ויקטוריאנית.

יומנים הם כמו חלומות, הם מעניינים רק את מי שכותב אותם ולפעמים עוד שניים-שלושה שמכירים ומבינים את הרפרנסס. הם זרם תודעה די משעמם אבל גם מלהיב, כי כשהם אותנטיים הם מרגשים על באמת.

היה או לא היה מס. 1. (מתישהו אחרי הצבא), "לפעמים לא ברור לי איפה נגמר הדמיון שלי שבתוכו אני חיה רוב הזמן ואיפה מתחילה המציאות שאליה אני מתאמצת להתחבר. לא לוותר לעצמי, לקום ולהיות ולא לשבת בבית ולרחם על עצמי.
אבל אז באים ימים כמו יום ששי, שכל מה שאני רוצה זה לשבת בבית ולהרגיש מסכנה. יוצאים לי שדים קטנים ומרושעים מהבטן ומשחקים לי בחיים וברגשות. עוקרים שלוות נפש מדומה והופכים הכל לגועל מושלם. כל מה שמתחשק לי זה להעלב מדברים שכבר מזמן נשכחו ולשחזר סיטואציות שאף אחד לא זוכר ולי פתאם ממש לא בא לשכוח.
כמו בכל שנה אני נופלת כלכך נמוך שזה מגוחך, בכל שנה אני נזכרת באחור שזה קורה תמיד במחזוריות ואז כבר בא לי להמציא משתיק קול לבכיינות המעצבנת של עצמי. תשתקי כבר.
"

היה או לא היה מס. 2 (בצבא נדמה לי, אין תאריך), יודע מה, זה בכלל לא אכפת לי מה אתה רוצה ומה לא. ומה אתה אומר ומה לא. מה בכלל קורה איתך.
אני יודעת שיש משהו באויר. אולי לא באויר שלך, אבל בשלי הוא כבר קיים. אני זוכרת כשרק הכרנו ואני הייתי מביאה לך מכתבים ואתה התעלמת ממני בהתנשאות של גבוהים עם אף. אחר-כך כבר דיברנו שעות בעוקצנות טיזרית – היפוטתיקלי ספיקינג.
ואני אהבתי אותך ואתה לא אותי ואפילו לא היה לי אכפת.
ועכשיו הבחור ההוא שיש בו משהו ממך ומבהיל ומושך ומרתיע ואני משתדלת כלכך שלא יורגש. נעזוב את זה, תמיד אני עוזבת. עושה רגע דילן – כמה פעמים אמרתי שזאת הפעם האחרונה שאחשוב עליך בכלל."

היה או לא היה מס. 3 (מתישהו לפני שהתחתנתי) העוגות שהכנתי לטעימה היו – עוגת גבינה ושוקולד לבן אפויה, עוגת שוקולד טרפל כבדה ועמוסה, מוס קפה וטופי עם פקאנים מסוכרים, פאי אגסים עם ג'ינג'ר ודבש. נפלאה.
פגשתי שם את י. שהיה רס"פ שלי בצבא והיום מנהל ב… הוא תמיד היה מעצבן עם הטון הפלגמטי שלו והעיניים שנתקעות עלייך ולא עוזבות. מימיות כאלה ושיער לבן. אמרנו שלום ומה נשמע מנומסים ואז הוא: "הפעם האחרונה שראיתי אותך היה בלילה ההוא על האופנוע ברחביה." מי מבקש ממך לזכור דברים שאתה בכלל לא אמור לזכור? מה זה כאן תחרות הזכרון הארוך ביותר? להזכיר לך את הלילה ההוא בהאחזות עם הברך שלך והברך שלי והעיניים שלך והשתיקה המעצבנת של מי ידבר קודם?
כשהתלוננתי לש. (AKA האינדיאני), על הפלגמט המרגיז, הוא צחק. הבוס של ש. אמר שלפאי האגסים שלי יש טעם של געגועים למשהו שלא יודעים מהו. קיבלתי את העבודה.

עכשיו אני לא יכולה להפסיק.
שיר יום שמש ל10 במרס


אני אוהבת רק מה שאני אוהבת – איים בזרם

shit," Willie said. "You never understand anybody that loves you
קראתי את איים בזרם בפעם הראשונה בגיל 18, בקיבוץ ההוא בדרום. כשחזרתי לירושלים הוא בא אתי, שבת סגרירית, אוקטוברית, המיטה שלי מתחת לאדן החלון הרחב והספר עליו. בדרך כלל אני הקראנית הכי מהירה במערב, אבל את איים בזרם קראתי לאט-לאט מההתחלה, כדי לבלוע כל מילה, כדי לשים לב לכל פרט. כדי להתאהב בתומס הדסון, כמו שידעתי שיקרה עוד לפני שפתחתי את הכריכה בפעם הראשונה.
ממרחק של שנים, אני לא מאוהבת בתומס הדסון אפילו מעט, אני לא מאוהבת באף גבר של ארנסט המינגווי ובטח שלא בו עצמו, הרי אין לי חיבה לגברי אלפא ומעולם לא היתה לי.
לקסם מילולי לקוני, בורא עולמות בכמה מילים מדויקות ויבשות, תמיד היה. לעמוד על קצות אצבעות, להציץ מעבר לגדר קצת גבוהה מדי ולנסות לקלוט בעיניים ובלב את מה שמעבר למילים, בין השורות, כל מה שלא נאמר חזק ממה שכן. מה החכמה בעצם לתת לקוראת לפענח לבד, רוצה – תכתוב, לא רוצה – אל.
אצל המינגווי המסה הלא מדוברת כבדה יותר מזאת שכן, והיכולת שלו להעביר עולם שלם בפערים הבלתי מדוברים היא גאונית.
נדמה לי שאצלו התחלתי לאהוב פערים. את מה שנתפס כדבר-מה ומתקבל בסופו של מסע כדבר-מה אחר. איך אחד רואה ואיך השני, מה הסיפור הפרטי של אחד שכלל לא משחק תפקיד אצל מישהו אחר.
אולי זאת אנוכיות המינגוואית שגורמת לגיבורים שלו להיות עיוורים לחלוטין אל מי שמולם, נדמה לי שהוא עצמו התמחה באנוכיות בלתי רואה. אני מעדיפה לחשוב שזאת היכולת שלו לקחת רק נקודה אחת אצל הדמות שלו ולהראות אותה בדרך שתשאיר לדמויות שמולה מרחב תגובה נפשי שאותו ישתוקק הקורא למלא.
האם הוא היה כלכך מתוחכם ועשה זאת במודע? האם הוא דאג לדמויות האחרות שלו? האם הוא חיבב אותן בכלל או רצה שיהיה להן טוב? הקוראת שהיא אני כיום, אוהבת סופרים שדואגים לדמויות שלהם, שרוצים שיקרו להן דברים טובים, שחשוב להן שהסבל לא יהיה לריק. ברור לי שלהמינגווי זה לא שינה כלל, הוא לא ראה אותן ממטר, לא את תומס, הגיבור שלו ולא את הלוויינים שהקיפו אותו. סתמיות מעצבנת – מחושבת היטב ומתסכלת נורא.

הרבה שנים לא קראתי את איים בזרם, הוא כמו אהבה ראשונה על כל כאבי הלב שבה ועל הרגשות המוקצנים והמופרזים. גברי מאד, מלחמתי, קאובואי, קשוח ורגיש וגורם להרמת גבות של "נו, באמת." אבל אני יודעת שכמו אהבה ראשונה, אם אחזור לקרא אותו שוב, הנוסטלגיה תסחוף אותי וגם אם לגמרי לא ארצה ישבר לי הלב בגלל תומס הדסון הבן-זונה עם הצ'ארם הבלתי נגמר.

שיר מריר לחמישה במרס