פנטזיה לנוער

עוד כשהייתי ילדה, ולא היתה לי הבנה פנטסטית, סדרת ארץ ים המופלאה של אורסולה לה-גווין שינתה את כל מה שידעתי על ספרות. בחושים הילדיים הבנתי שעולמי הספרותי לא ישוב להיות כשהיה. שיש אפלה גדולה ורעיונות סבוכים בעולמות הפנטסטיים, שגיבוריהם הולכים בדרכים לא בטוחות כלל. והרעיון המדהים מכל למוחה הפעוט של בת העשר שהייתי – הטוב ורע אינם מוחלטים ולעולם מוטלים בספק.

אחר כך הגיע קורווין האופנתי והמסומם וכבש את עולם הפנטזיה הפרטי שלי בעזרת קלפיו, האינטריגות הפוליטיות והקרבות הוירטואוזיים (אודה על האמת, וטוב מראהו).

בימי הקיץ הארוכים, העצלים, אלה שדורשים לברוח מהעבודה מוקדם ואף לתמוה על העובדה המדכדכת שמהרגע שבו גומרים ללמוד כבר אין חופשת קיץ אמיתית, היינו קוראות פנטזיה.
לא שבחורף לא קראנו פנטזיה, אבל הרבה יותר נעים לאוורר את המוח עם מה שלא דורש השקעה פילוסופית.

ככה קראתי את מיליוני הכרכים של כישור הזמן ושל רומך הדרקון, ככה הגעתי במקרה ממש למשחקי הכס המדממים, לטרילוגיה היפה של קרול ברג ולטרילוגיה הפילוסופית של אלן קול.

חוק מספר אחד בפנטזיה – חייבת להיות טרילוגיה. יכול להיות שיהיו עוד ספרים, אבל מעטים הסופרים שכותבים ספר פנטזיה אחד וזהו. לרוב יקראו להם ניל גיימן.

לפני שנתיים יצא בעברית הכרך הראשון של 'משחקי הרעב'. אחרי סאגת 'דמדומים' המשעממת והבתולית, היה משהו מרענן ומלהיב בקצב המהיר, בהתרחשויות המרהיבות, בשילוב הנהדר של אלימות ואופנה.
כמו הרבה פנטזיות לנוער שיוצאות בשנים אחרונות, העולם שנברא הוא פוסט-אפוקליפסה, ימי-בניימית במהותה, כשמי ששולט עושה זאת בדרך טכנולוגית. בעוד הנערים המשחקים לפניו הם כאלה שאין להם עתיד מלבד זה שמצווה עליהם שיהיה להם.

שתי הבעיות העיקריות של 'משחקי הרעב', כמו ברוב הפנטזיות נוער העכשוויות, הן המחסור המקומם בהומור, כאילו שאם אחת הדמויות תחייך או חלילה תרשה לעצמה לשבור מתח בבדיחה, היא תיסדק ותתפורר לאבק סגול.
הבעיה השניה, ממנה סובלות כל הפנטזיות נוער העכשוויות, היא תסרוט יתר. הצורך של הסופרות לשלוט בכל סצנה כתובה, מצבע הבד ועד הקלוזאפ על הגיבורה ברגע הדרמה, מונעת מהקורא לדמיין ובעצם מאכילה אותו בביסים לעוסים היטב של הסיפור.

לא פלא שהספרים האלה זוכים להצלחה מטורפת, הם נותנים לקורא מוצר מוגמר שאין שום צורך להתאמץ עבורו. לא פלא שהם אוהבים את קטניס האמיצה ובעלת האינסטינקטים הבריאים, היא חסרת שכל ישר ויוזמה, וכשהיא מגדלת כאלה, בכרך השלישי והאחרון של הטרילוגיה, 'עורבני חקיין,' הם מתאכזבים וטוענים שהספר היה פחות מעניין.

דווקא את החלק האחרון, המעט יותר פילוסופי (בשקל, כן?) אהבתי מאד. השאלות שקולינס שואלת הן נבונות ונכונות – מה היה קורה אילו ז'אן דארק היתה חיה ובועטת וצריכה להחליט.

שאלות של תלמידים בספריה:

קראת את כל הספרים כאן?
את באמת אוהבת לקרא פנטזיה?
תמליצי לי על משהו כמו משחקי הרעב/ אראגון/ פרסי ג'קסון

אחרי פעם או פעמיים שהם חוזרים לקבל עוד המלצות, הם יוצאים עם 'מדריך הטרמפיסט' או 'אלים אמריקאים ' מהספריה.
הסיפוק הספרני הגדול – הם תמיד חוזרים בשביל עוד.
שתי טרילוגיות נוספות ולא רעות –
הזאבים של גרייס/ מגי סטיווטר – כן, כן, עוד פעם זאבים, התאהבויות וזהויות משתנות, אבל משוך עליהם דוק של עצב מריר ומאד טינאייג'רי שיכול לקסום לקוראת הצעירה.
בני הנפילים/ קסנדרה קלייר – מהירה, מצחיקה ואפלולית. רואים שקלייר היתה תלמידה מצטיינת בבאפי ובסדרות הנוער המודעות מדי לעצמן של שנות התשעים, כמו גם בשינון 'מלחמה למען האלונים הנהדר של אמה בול. גם כאן, הכל מתוסרט ומדויק עד זוית הצילום הרצויה, אבל גם מכוסה בהרבה אפלולית ושנינות ניו-יורקית לקוראים הצעירים המתוחכמים יותר.

מדד רוב גורדון
והפעם top five גיבורים אהובים במיוחד בפנטזיה
(אני מנסחת בזהירות כי בכל רגע עולים עוד ועוד כאלה והבחירה רגעית ובוודאי תשתנה מחר בבוקר) –
1. קורווין
2. שימדון
3. ריצ'ארד מייהו
4. גד
5. לסטאט

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: