דירות ריקות

ארנונה מלאה דירות ריקות. הכניסות מוכרות לי, החללים הם הבית שלי, רצפות שומשום או אבן צהבהבה. לא חדשה, ידועה, כזאת ששותה את מי הספונג'ה לרוויה. חלונות גדולים, מסדרונות מפותלים. כל חדר וחדר תחום ומוחלט על-ידי דלת הזזה או משקוף.

אני רוצה לגור בכל הדירות הריקות האלה. לנכס אותן לעצמי ולהפוך אותן לשלי. לסמן ברהיטים ובתמונות שלי – רישומי אופנה קטנים, שתי נשים פחות ידועות של קלימט במסגרות זהב. לעמוס מדפים בספרים מוכרים ומתחתם מנורה גדולה וכורסת עור לשקוע בה. במרפסת המערבית, לחטוף שעות שמש אחר-צהריים בכיסא נדנדה בעיניים חצי עצומות וקרטיב אדום. מחוץ לדירה הריקה יש שטח פרא שעם חיבה מסוימת יכול להפוך לגן פורח. אני כבר מגדלת כרובית קטנה או גזר תינוק בין אפונים ריחניות ובשמת בסגלגלים-ורודים.

המאהב שלי ואני עומדים בכניסה לדירה הצהבהבה ואור השמש בתוך העיניים שלי שהופכות צהובות כמעט לגמרי. אני מצמצמת אותן והוא אומר – אני רואה אותך כאן. אני מנסה לשמוע אותו אומר 'אני רואה אותנו כאן,' ואני לא. איך הוא מושך אותי על הברכיים שלו בתוך הכורסא החומה הגדולה ומלטף לי מתחת לשמלה. הדירה הזאת תהיה חמימה גם בחורף, גם כשלא יהיה לי מאהב.

בדירה אחרת, חדשה, יש סלון ענק. מי צריך את הסלונים הענקים האלה? את מי מארחים בהם כל הזמן? החדרים קטנים והחלונות גם. אבל הרחוב מלא בילדים, ולגן למטה הם יכולים לרדת לבד. הרבה גרושות מגודרות בארנונה , ילד אחד או שניים. מיטיבות את הטייץ, מושכות את החולצה שתסתיר קצת. מגוונות את השיער אצל מוריס או אצל איתן, צועדות בבוקר עם הילדים לבית הספר ורצות לאוטובוס להספיק למשרד.
ארנונה ירוקה.

כשמרגו אני מטיילות אחר הצהריים, אני מסתכלת בשלטים להשכרה ולמכירה ברחובות. היא עוצרת על-יד ערמות של עלים ועל-יד כל סימון של כלב אחר, מרחרחת ונושפת כמו משוגעת, נראית כמו היפופוטם גמדי, חום ושעיר. אני מדברת איתה כמו פעם, כשהילדים היו תינוקות במנשא ואני הרגשתי צורך לתרגם להם את העולם. אולי זה הצורך של התמהונית שבי ללהג בקול רם, אני חושבת, הכלבה היא רק מסווה נוח. רוב הזמן, הראש שלי במרפסות ובחלונות. אני מסמנת לי דירות להשכרה, כאלה שעל-ידן יש עץ יפה או שטח פתוח. לא כאלה שאפשר לשמוע בהן את המואזין חזק מדי. לא בקומה אחרונה, לא מרפסת סגורה, לא צפונית קרה ולא כזאת שתסגור עלי. אחת שאני אכנס ואעמוד ואדע שזה הבית שלי לשנים הקרובות, עד שיצר הנדודים השכונתי יתעורר בי שוב.

ע. גרה ברחוב הזה. ה, במקביל. חברות הילדות שלי עושות לי 'קוקו' מחלונות בתים. כל אחת חיה בארץ אחרת, בדירות אירופאיות או ניו-יורקיות נאות בוודאי פי מאה מאלה שבשכונה. בכל פעם אני חושבת אם לא הגיע הזמן לצאת מפה כבר ונשארת בכל זאת. מה שלמישהו אחר הוא כלל לא שינוי, עבורי הוא מהפך אדיר – מעבר לרחוב על-יד, אימוץ כלבה, ציד מאהב. אני כמו זיקית אטית עם לשון זריזה ודביקה, ככה נעים לי לחשוב, הזמנים בין לשון ללשון יכולים להיות מפוהקים וחסרי תזוזה ואז בבת אחת קורים לפחות שמונה דברים בוזמנית עד הפעם הבאה.

אני רואה את עצמי מבשלת בבית החדש? אני רואה את עצמי אופה? כותבת?

מודעות פרסומת

3 responses to “דירות ריקות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: