בגיל ששעשרה וחצי מותר הכל – פוסט מחודש

אפשר ללבוש כל מה שרוצים, אפשר להגיד כל מה שעולה בראש, אפשר להיות החברה הכי-הכי טובה של זותי ויומיים אחרכך לא לדבר איתה יותר לעולם. אפשר לבכות משיר של פרינס ולחשוב ש'צל הימים' הוא הספר הכי טוב שמישהו כתב אי פעם על אהבה. אפשר להיות מאוהבת עד מעל לראש בחבר שלך מהתיכון ובכל זאת להתאהב בבחור חדש, גדול בשנתיים שמראה לך איך לסחוב ספרים בשבוע הספר ומדביק אותך לגדר על-יד הבית של הורייך בנשיקה מהפכת קיבה.

בגיל ששעשרה וחצי עבדתי בפעם הראשונה בשבוע הספר בגן הפעמון.

אותי שמו בקלאסיקות, אלה שאנשים עוצרים על ידן מהנהנים ומרימים איזה סטפן צווייג רומנטי או את 'שער הניצחון,' באנחה חומדת אבל לא רוכשת. האחים היפים עבדו בספרי הילדים יחד עם שתי יפות כמוהם (שנים אחרכך, בחרתי באח היותר יפה והלא נכון והצטערתי צער רב על שלא בחרתי באח הפחות יפה והכן נכון). ברבי המכר עבד פטפטן אחד. מבט של איש העולם הגדול, שפתיים צרות וצחוק מתפרץ. מהרגע הראשון הוא שם עלי עיניים.
אישה אחת שעברה באחר-צהריים מהביל על-יד הספרים 'שלי', הצביעה על ספר ואמרה, 'זה הספר הכי יפה בעולם', הספר היה "גבריאלה ציפורן וקינמון" של אמאדו. אם להסתמך על העטיפה הירוקה והמכוערת שלו, לא הייתי פותחת אותו לעולם, בגלל שהאישה הזאת אמרה, אז דווקא כן. ובאמת התאהבתי בעולם הברזילאי הלוהט והאלים ובגבריאלה שנשארה אופטימית ועולצת למרות שהחיים היו די גועליים כלפיה, עד שאדון נאסיב הגיע כמובן, ועד המתוקים והמלוחים הנהדרים שהיא אפתה בשבילו. אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שהבנתי את החיבור בין החושניות של עשיית אוכל ובין זו של אהבה.
הפטפטן לימד אותי לסחוב ספרים. הוא ליווה אותי הביתה בכל לילה, מרחק הליכה מגן הפעמון, לפעמים יחד עם אחת היפות, לפעמים רק שנינו. קרוב מדי, נוגע מדי. בגיל ששעשרה וחצי, גם סווטשירט גזור בצווארון ורצועת חזיה בצבע כחול, יכולה להוציא בחור הורמונלי מהדעת.

קראנו בקול רם אריקה ג'ונג וקטעים מיניים מהספר של קסאווירה הולנדר, חייכנו אל הקונים בחביבות מקצועית ומדי פעם עזרנו בספרי הילדים לשני האחים היפים שכרעו תחת נטל ההורים הצובאים אל פתחם. ביום השני או השלישי של שבוע הספר התחלנו את משחק ה'מי אוסף הכי הרבה מספרי טלפונים של מתחילנים', האח היותר יפה ניצח בלי להתאמץ אבל דווקא אחד אחר, מכוער, מצא שם חברה. זה לא שינה כלום לאגו שלי כי הפטפטן רצה אותי, זה היה ברור. אני רציתי אותו. גם את החבר שלי, אבל אותו יותר. הפטפטן לימד אותי לשתות אלכוהול, אני זוכרת את הסאוור הראשון שלי בכובען ז"ל. הוא לא פחד לדבר על הרגשות שלו ועל מה שהוא רוצה לעשות לי איתם. הוא לא פחד להראות לי בדיוק מה הוא רוצה ואיך, ואני, מושפעת ומסנוורת רציתי גם. הרגשתי ידענית ובוגרת למרות שהייתי תמימה עד כדי כאב, הפטפטן לימד אותי עד כמה מין סליזי יכול להיות מענג ומרגש וכל מה שרציתי היה לבדוק עוד ועוד גבולות.
נגמר שבוע הספר (בסוף התגלגלו אלי, אינני יודעת איך, מלון ניו המפשייר ושלושה חברים של רמרק – מהעותקים הבלויים והאהובים יותר בספריה שלי). אחרכך נגמר הקיץ המזיע וההתרגשות מהפטפטן שכחה (כשלא קיבל אותי, פנה אל חברה שלי, סיפור שכזה), החבר התעורר והציב אולטימטום, 'אני או הוא', כל כך התרשמתי מזה שהוא נזכר שאני חשובה לו שמיד השלכתי את הפטפטן ומשכתי איתו עוד שנה וחצי כמעט. הפטפטן השאיר לי קלטות של שירי כאב, הופיע באמצע הלילה בלי הזמנה לקחת או להחזיר משהו שאף אחד לא היה צריך. אחותי, שינסה את כל הידע שלה ב'איך להפטר מבחור' (היה לה ידע רב ופרקטי). אחרכך הוא פחת ופחת ותם. בגיל ששעשרה וחצי, אין סנטימנטים ורגשות אשם עבור לבבות שבורים של אחרים.

עבדתי בשבוע הספר עוד שנים, כמה פעמים עם האחים היפים, כמה פעמים עם אחת הבחורות היפות. אחרי הצבא, כשבעל הדוכן שאל אותי אם אני כבר מספיק בוגרת להתעניין בו, הבנתי שמיציתי את הקונספט. לא סחבתי יותר ספרים בשבוע הספר (בהזדמנויות אחרות כן), קניתי אותם. הפטפטן ואני נפגשנו פה ושם, זה אף פעם לא נגמר רק בקפה ידידותי.

מהחלון שלי אני רואה את דוכני שבוע הספר בגן הפעמון. נזכרת בחום המסנוור של ארבע אחרי הצהריים ויכולה לזהות בראש פרצופים שאולי אני מכירה שבאים בכל שנה, סתם, אפילו שאת אותם ספרים הם יכולים למצא גם בחנות.

מודעות פרסומת

8 responses to “בגיל ששעשרה וחצי מותר הכל – פוסט מחודש

  • עדי

    כמה יפה את כותבת.

  • איציק ש.

    כתיבה מעולה. את מצליחה להביע בכתב את הרגשות שלך מהעבר בצורה מדוייקת

  • הילה

    אוי אוי ששעשרה קצפת ודובדבנים, ואז עדיין לא היה השמנמן השתקן באופק והייתי מכורה למוסיקה מוזרה שהשמיעו ברדיו בלילה. ובגיל שבע עשרה נתפלח משיעורים ונגלה שיש עוד גבולות לחצות ולוקיישנס לעשות את זה חוץ מבדיונות של חולון (ז"ל) עם החול המגרד בתחתונים…ועכשיו שאלה פרקטית בוערת: ללכת לכנס מחזורים (של כל המחזורים) של התיכון השבוע או לא? זוועה וסיוט או סתם משעשע "לחזור" ככה לשם?

    • yaelasya

      את? ברור שללכת, שלל הגברברים שיזילו עלייך ויתוודו על אהבתם עוד מאי-אז.
      ההוא יביא חמניות, וההוא שעדיין עסוק (מהצבא), יסמיק לו בצד 🙂 והמתופף ישיר לך משהו.
      רוצי-אוצי יחד עם הבשלנית ואחרכך תביאו סיפורים מצוינים.

  • idity8

    מיד נזכרתי ב״שבוע הספר העברי״ מתוך שיחות סלון 🙂

  • מישהי

    את כותבת נהדר.

    (כשאני קוראת זכרונות נערות של אחרים, לבי נחמץ. כי אני, גם בגיל שש עשרה וחצי לא לבשתי מה שרציתי או אמרתי מה שרציתי, או התרתי לעצמי הפכפכות או קלילות. להפך. הייתי רצינית עד אימה. הנסיבות המשפחתיות שבהן חייתי הניחו על כתפיי את כובד כל העולם. ובחורים? הס מלהזכיר. הרגשתי כל כך חריגה ובלתי נראית. אני מקנאת בכל מי שהיה לו גיל התבגרות).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: