איך הפכתי לחכמת זן – 1

לא עשיתי כלום שנה שלמה. כל כך לא עשיתי כלום שנה שלמה עד שזה הפך למנטרה.

את הקודמת סגרתי בהרגשה שאם לא תהיה מהפכה או לפחות טורנדו, אני אכמוש ואתפורר בתוך הירושלמיות המאובקת, הלא סלחנית.

יש בך כל כך הרבה, את יכולה, את צריכה, תפרסמי, תדחפי, תתקשרי, תלכי, תעשי ככה או תעשי ככה. עצות אופרטיביות לשיפור עצמי, לשיפור כלכלי, לשיפור קיומי. ולי צצו רעיונות נורות חגמולד קטנות שנדלקות בצבעוני ונכבות כשמוציאים את התקע – ללמד, ללמוד, להרים פרויקט, לכתוב בשת"פ והכל לא פרקטי. לא פרקטי כמו כל מה שאני עושה – תמיד נשארת על הקו החולם-מפנטז-מהגג, טובה בניואנסים, בקיפולים קטנים ומדויקים, גרועה במבט כולל מלמעלה.

בנובמבר או אולי בדצמבר נפל דבר. הייתי בסוג של דכאון כי אצלי הם מחזוריים והם כבר לא דכאונות של חלונות פתוחים אלא תרכובת הומאופטית, מדוללת בקפידה, של זכרון של דכאון. יחסים לא מוצלחים עם מישהו לא נכון, טחינה בלתי נגמרת על המקום שלי – ההוא המקצועי, ועל היכולות שלי שלא קורה להן כלום. כמו לחזור לתיכון, לעולם המופלא של הפוטנציאל הלא ממומש.

עם נפש עייפה ולב סמי-שבור גם הגוף שלי כשל והייתי חולה הרבה זמן. אולי פסיכוסומטי, אולי אמיתי, זה לא משנה בכלל. הייתי בבית כמעט חודש, חלק מהזמן אצל אמא ואבא, כמו ילדה קטנה עם שני ילדים בחדר ילדים.

אחרכך חזרתי הביתה, חזרתי לעבודה והחלטתי לעשות רק את מה שאני יכולה ברגע נתון. זה לא היה הרבה, אבל זאת היתה התחלה.

לא כתבתי מילה השנה. הרומן שלי נגנז ולא מצאתי מה לומר ויותר מזה, לא היה בי שום דבר ששווה לכתוב אותו. לא בישלתי ולא אפיתי בכלל. השוני היה שלא הרגשתי את הבערה הפנימית המאשימה שרודפת אותי מאז ומעולם: "את יכולה, את צריכה, את מתבזבזת. אם אין בך כתיבה ואין בך אפיה הזהות שלך לא קיימת יותר ואז מי את? מה את שווה? את לא מוגדרת את קצף על פני הגלים."

להפך, בפעם הראשונה בחיים שלי הרגשתי שאני לא צריכה וההרגשה הזאת, הידיעה הזאת, היתה כל כך מספקת ונכונה שעד שהבנתי שזה מה שאני מרגישה כבר הייתי מכורה לאי הצורך.
בפעם הראשונה הבנתי כמה קל לא לרצות כל הזמן, כמה קל לעבור למוד של ציפה קלילה במים מערסלים בלי שום דרישות ושום כמיהה. רק להיות והדברים שצריכים לקרות כבר יגיעו לפתחי. וכמה נפלא – הם התחילו להגיע.

כמו הרבה תהליכים בחיים, אני לא יודעת לומר מה הרגע המדויק שבו הדברים מתרחשים. אני מתאמנת הרבה מאד שנים בלהיות טובה יותר אל עצמי ולאחרים, בלדייק את הצרכים והכוונות, בלהפוך את החיים שלי למשהו שאני אוהב להיות בו. מתוך היומיום הלא משתנה, החורף הקר והקשיים הבלתי נסבלים של צעירי בבית הספר, זה פתאם היה שם, כמו קרה מעצמו. מצאתי שאני לא מגלה בעיקר מה אני לא רוצה, כי הרבה מאד שנים גיליתי עוד משהו ועוד משהו שידעתי שאני לא רוצה וזה היה נכון ללימוד שלי. מצאתי שמה שיש לי זה מה שאני רוצה, ושאם יהיה משהו אחר, ארצה אותו, ושאם ארצה משהו הוא יהיה.

הו, אני יודעת שאני נשמעת כמו ג'ושו בשקל, אבל בשביל המקום החמוץ-מריר הרגיל שלי, זה המפוכח ומלא הביטול העצמי – "עד ש. עד ש." להיות במקום שהוא נוכח, בלי טיפת כיסוי אירוני מודע לעצמו, זאת חוויה מכוננת.
המשך יבוא

מודעות פרסומת

13 responses to “איך הפכתי לחכמת זן – 1

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: