ביקורת ספר – אשמת הכוכבים

הייזל גרייס וגאס חברים. היא בת 16, הוא בן 18. הוא חתיך הורס, היא נראית כמו נטלי פורטמן. הוא לא יכול להוריד ממנה את העיניים כשהם נפגשים בפעם הראשונה, היא כמעט לא מאמינה שהוא רוצה אותה.

לשמחתי, אף אחד מהם לא ערפד, לא איש זאב ולא בעל יכולות על-טבעיות. לצערי, שניהם חולי סרטן שנפגשים בקבוצת תמיכה לילדים 'מסוגם'.

הסיפור המלודרמטי הרגיל של 'בחור פוגש בחורה, בחור מאבד בחורה', מקבל מימדים אחרים לגמרי בספר הנהדר שכתב ג'ון גרין ותרגמה ברגישות רנה ורבין.

בתוך הסיוט הסופני של הסרטן, גרין מאפשר לזוג שלו לחוות נערות רגילה כמעט לגמרי, להתאהב, להתלבט, לשחק בלי סוף משחקי מחשב ולחשוב על ספר כזה או אחר שהוא 'הספר הכי טוב שמישהו כתב אי פעם'. הספר הוא 'כאב מלכותי', שכתב הסופר המומצא פטר ואן האוטן. 'כאב מלכותי' מלווה את הסיפור ומפעיל אותו ואת גיבוריו. אותי הוא זרק הישר לזרועותיו של סלינג'ר או יותר נכון, לאלה של הולדן קולפיד, שמקפיד להשתמש במושג 'כאב תחת מלכותי', לאורך "התפסן בשדה-השיפון." היחס של הולדן לספרים שהוא קורא דומה במידה ליחס של הייזל-גרייס וגם של גאס לספרים החביבים עליהם;

"מה שמלהיב אותי באמת זה ספר שכשאתה גומר לקרא אותו, היית רוצה שהסופר שכתב אותו יהיה חבר טוב שלך, שאתה יכול לתת לו צלצול כל פעם שמתחשק לך. זה אבל לא קורה לעתים קרובות. לא היה אכפת לי לתת צלצול לאיסאק דינסן הזאת. וגם לרינג ארדנר, רק שד.ב. אמר לי שהוא כבר מת." (התפסן השדה שיפון/ סלינג'ר, עם עובד עמ' 24).

הסרטן, בין שהוא גיבור שותק ולפעמים מקלל, מבכיא או מצחיק מאד בספר, הוא גם מקדם עלילה נהדר. בזכותו מקבלים צ'ופרי סרטן, כמו קרן המשאלות לילדים חולי סרטן. אחרי שמתברר לו שהיא בזבזה את המשאלה שלה; "הייזל גרייס!" הוא צעק. "את לא השתמשת במשאלה היחידה שלך לפני המוות כדי לנסוע עם ההורים שלך לדיסני וורלד!" "כולל אפקוט סנטר," מילמלתי. (עמ' 79), גאס משתמש במשאלה שלו כדי לטוס יחד עם הייזל לאמסטרדם, לפגוש את הסופר הנערץ ולשאול אותו את שאלת מיליון הדולר – מה קורה לדמויות אחרי שהספר נגמר. הגיבורה מין הסתם מתה, אבל הדמויות האחרות הרי ממשיכות, האם אמא שלה התחתנה עם הנוכל השרמנטי? וחיית המחמד שלה? גם כאן, השאלה מתכתבת עם השאלה של הולדן קולפילד – לאן הברווזים עפים כשהאגם בסנטרל פארק קופא.

הלבטים של בני השש-עשרה בכל תקופה, בכל מצב גופני ותודעתי הם דומים.

האהבה אותה אהבה והתשוקה אותה אחת.

הצער וההתרגשות נחווים בעוצמה שהיא עצמה מרגשת את הקורא, בשל הניסיון להיות מבוגרים ולדבר בז'רגון מסוים שמתוכו, כמו מתוך בד מתוח מדי, יוצאים אניצי כנות ילדותית כובשת.

מתחילת הספר ברור גם לדמויות וגם לקוראים מה יעלה בגורלן, זה לא שפתאם יקרה נס די אקס אמי וישנה את המצב לטובתן. אבל בתוך המצב החולני, ההתבגרות היא רגילה למדי. הקונפליקטים מול ההורים, הצרכים החברתיים, העובדה שאין צ'ופר סרטן שימנע מהחברה שלך לזרוק אותך.

אני לא אוהבת לפלח ספרים לפי קוראים יעודיים. ספר טוב הוא ספר טוב, כזה שגם בת 15 וגם אמא שלה יוכלו לקרא בהנאה זהה (לא תמיד מאותם פרטים, אבל מילא, אי אפשר הכל), הייזל רואה את המבוגרים סביבה, את הוריה ואת הוריו של גאס – קצת זקנים אבל עדיין צעירים מספיק כדי להמשיך לחיות חיים מלאים אחריה. העיניים של הייזל גרייס, הן העיניים שכל הורה היה רוצה שיהיו  לילדיו, כאלה שיראו אותו לא רק כהורה אלא גם כאדם בפני עצמו. היופי בספר הוא שהיכולת של הסופר לתת גם להורים עיניים שיראו את הילדים החולים שלהם, לא רק כילדים חולים אלא כאנשים צעירים בזכות עצמם.

ג'ון גרין, תלמיד טוב של סלינג'ר, כותב כאב ואהבה במילים יומיומיות, מצחיקות ועצובות, לפעמים עלובות מאד ולפעמים מעוררות השראה, כי גם הכאב וגם האהבה הם יומיומיים, מצחיקים, עצובים, עלובים ומעוררי השראה.

אשמת הכוכבים/ ג'ון גרין, הוצ' הכורסא, ידיעות ספרים 286 עמ'

 

 

ועוד כמה ספרי מחלות קשות שאינם כאלה כלל וכלל וכל אחד מהם הוא עולם עשיר ונפלא לכשעצמו –
היינו יכולות לנסוע/ מעין רוגל

לפני שאמות/ ג'ני דונהאם

אמנות נהיגת המרוצים בגשם/ גארת סטיין

ומעולם אחר לגמרי –

צל הימים/ בוריס ויאן

שלושה חברים אריך מריה רמרק

מודעות פרסומת

7 responses to “ביקורת ספר – אשמת הכוכבים

  • Tardis

    כמה אהבה העברת במילים שלך, מדהים איך חלק מהאהבה הזו עובר דרך המילים וישר ללב של מי שקורא.
    נראה לי שזה ספר שצריך אומץ לקרוא כהורה. אני אחשוב על זה. תודה.

  • שירי

    בדיוק אתמול שלפתי את התפסן מהמדף. תהיתי אם הבת שלי, בת 14 כמעט, יכולה כבר לקרוא אותו. אחרי הצצה בכתב הצפוף וליטוף של הכריכה, החלטתי שעוד לא. לא בא לי שהיא תתחיל אותו ותיתקע באמצע, ותפסיד אותו למי יודע כמה זמן. אז אולי זאת אלטרנטיבה, לעת עתה. תודה על הביקורת היפה.

    • yaelasya

      גיל 15-17, זה הסדק שבו אפשר להשחיל את התפסן וליפול למקום שיתאהב בו.
      כדאי רק לקוות שתהיה מורה מעולה לספרות בי"ב שתלמד את דגי הבננה ככה שגם סימור יכנס ללב.

      • שירי

        בהחלט. ואם הילדה שלי תקרא את צל הימים פעם, אדע שהצלחתי כאמא. בהצלחה מחר, בסדנא!

  • גילי

    ספר נהדר.צר לי שדווקא ההשוואה לתפסן היא זו שהתחדדה כאן אצל המגיבים. זה ספר שראוי למגוון תארים- אמיץ, נועז, עוטף, מאפשר, לא מתחנף, ראוי, גם מצחיק…
    בקיצור בעיני כפי שכתבתי לך כבר, זה ספר חובה בכלל ובחברה מוכת הסרטן והמחלות הקשות שלנו בכלל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: