תלאביב 94' – פוסט ממוחזר

היתה שנה אחת שבה גרתי בתלאביב עם חברה בדירה קטנה. היא בחדר הגדול, אני בקטן. עם תריסים מורדים תמיד, צלצולים מבית הספר הסמוך מתריעים על הפסקות ועל שיעורים. מתחבאת מתחת לפוך גם באמצע הקיץ. למדתי באוניברסיטה ולא דיברתי עם אף אחד. הלכתי ברגל כל הזמן עם דיסקמן (פעם היו כאלה, מצחיק), שמעתי את עמיר לב שוב ושוב ושוב או את ערן צור שוב ושוב ושוב. הסתובבתי בודדה כמו שמעולם לא הייתי וחשבתי איך אני עולה על כל מיני גשרים וקופצת מהם. יום אחד באתי לבחינה ואמרו לי שהיא היתה אתמול, מאותו רגע לא הלכתי יותר ללמוד ורק הלכתי. לבשתי בגדים אקסטרווגנטיים, חצאיות צמודות מדי, חולצות מעוטרות פרווה סינטטית, שמלות חושפות גב, מתאפרת המון. את החברות שלי שגרו בעיר השתדלתי לפגוש כמה שפחות, את החברות שלי שנשארו בירושלים לא פגשתי בכלל, את הבחורים שלי העלבתי כל הזמן. שתיתי המון והתנהגתי לא יפה.

לא הצלחתי להבין איך אנשים קמים בבוקר ושמחים להיות במקום שלהם, איך הם מבינים מה צריך לעשות ואיך לדבר עם אנשים אחרים, איך לדבר עם מרצים או להתלונן על ציון. איך הם הולכים לעבוד, איך הם מוצאים בכלל עבודה. דווקא אז משכתי אלי כמה נשמות טובות, שניים שלמדו איתי, אחד שהיום הוא סופר נהדר ומוכר ואחת שהיא עורכת ומתרגמת מתולתלת, שהתייחסו אלי באמת יפה, אולי כי הדפיקות שלהם היתה לא פחותה משלי. וברמן אחד, ובחורה אחת שקצת התאהבנו והיתה סמל לשפיות ולאיך חיים נכון.

שני בחורים שהייתי מאוהבת בהם סגרו אתי חשבונות כואבים באותה שנה ונסעו כל אחד לחוצלארצ שלו. אחד אמר לי שאני לא נסבלת, אחד אמר שאולי פעם כשהוא יחזור. שניהם אהבו אותי, מה שלא הפריע לאף אחד מהם לזרוק אותי כדי לפמפר לעצמם את האגו. באמת ישבתי בחלון וחיכיתי לשניהם שיחזרו. הלכתי לפסיכולוגית שלא הבינה מה אני רוצה ממנה עם התקפי חרדה ודכאון משתק, היה צריך לקחת לה את הרישיון כבר אז, כדי שלא תעשה נזק לעוד צעירים מבולבלים. הייתי, איך אגדיר זאת, אומללה. מאוד.

אני חושבת הרבה על השנה הזאת, בעיקר עכשיו כשאני כבר לא כל כך צעירה אבל מבולבלת לא פחות, כשהספקות והמדון הפנימי עושים בי שמות, כשהמקום שלי בעולם נע ונד בדיוק כמו אז ואפילו יותר כי אני מניעה ומנידה גם שני ילדים עם הגלים שלי. האינדיאני אומר שזה מחזור הדיכאון שלי, בכל אביב ובכל סוף קיץ, כמו העונות. אני חושבת שהגיע הזמן שאסכין שאין לי מקום ודאי בעולם ושאולי אין לי כלל מקום בו. שגם אם אני מחוברת לאותה נקודה כל החיים אני לא מחוברת לשום דבר באמת, צועניה קיומית. נו, נו, 'מחר אני אתעורר ואפקח את עיני, אלוהים אדירים, עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה'

תוספת מ2012 – הפסקה האחרונה שנדמתה שלוש שנים וחצי לאחור כל כך גורלית, לא שייכת לחיים שלי כיום. אין בלבול וחוסר מטרתיות, יש ידיעה שהדברים בסדר גמור, עם או בלי דרמה גדולה מסביב. ובכל מקרה, אין לי צורך בארגון דרמות בשביל איזשהו עניין חיצוני, אני מספיק מעניינת גם ככה.

מודעות פרסומת

One response to “תלאביב 94' – פוסט ממוחזר

  • Tardis

    את שוברת לי את הלב. "כשהכי עצוב לי אני מתלבשת למסיבה" גם אני כתבתי את זה פעם באיזה שיר.
    אולי אני אקח מפה בעיקר את התוספת של 2010. הידיעה הזו שיום אחד, ממש בחמש דקות, הכל יכול להיות טוב יותר. אם מישהו היה מבטיח לי את זה הייתי מחכה בסבלנות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: