' געגועי יום הולדת

ביום הראשון של כיתה א' הכיתה היתה מסודרת שולחנות מרובעים, שמו של כל ילד היה מודבק – שני בנים ושתי בנות בכל שולחן. על-ידי ישבה ילדה תפוחית קטנה עם שיער ארוך-ארוך ועבה ונורא צהוב. בתוך שניה וחצי הפכנו לחברות הכי טובות ותיחזקנו את החברות הזאת עד גיל 26.

בשמת היתה קשתית מבדרת, חסרת טאקט ומתוקה עד אימה. לא דמינו בכלום והיינו דומות בהכל. התצלום שאני הכי מצטערת שאין לי הוא של שתינו עומדות על שפת הים בהרצליה, בכיתה ד', היא בבגד ים אדום, בשיער מתנפנף וחיוך ישיר למצלמה, רגליים כפופות מעט וגוף בתזוזה. אני עומדת על ידה מתוחה כמיתר (אז עוד הייתי גבוהה ממנה, אחרכך התנמכתי), בגד ים שלם, חיוך חסר ביטחון בפה סגור, שיער דקיק נופל משני צידי הפנים.

ביסודי ובתיכון עשינו את מה שכל הבנות עושות ביסודי ובתיכון, החלפנו בגדים זו עם זו (כאלה שנסחבו באדישות מהארונות של האחיות הגדולות שלנו), והצטלמנו בפרהסיה. בגיל עשר שמענו את הביטלס (בשמת היתה באגף פול ואני בזה של ג'ון) ואחרכך את ברוס ספרינגסטין ובסוף את מט ג'ונסון ואת ניק קייב. למדנו לרקוד כמו פרינס (היא היתה מוכשרת ורקדה קלאסי ומודרני שנים, אני לא), אבל לא כמו מדונה שלא היתה לרמתנו.

שעות של אחה"צים עצלים על המיטה אצלה או אצלי בדיבורי סרק שאין לי מושג במה הם עסקו. באיך אני דלוקה על ההוא מי' ואיך היא על ההוא מהכיתה המקבילה. תמיד היו לה חברים, משהו בקלילות הנעימה, העצלנית, משהו שנותן הרגשה נוחה מיידית לכל מי שנמצא בסביבה. לא מתרגשת מכלום, לא עושה עניין, לא מתעמקת אבל יודעת את מה שחשוב. ילדותית ולא, מצחיקה, קולעת לנקודה במשפט מתומצת.

בבגרות בספרות מורחב היא נתנה לי שוקולד ועל העטיפה היא כתבה את אלתרמן בצחוק גדול "שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך/ שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך,/
נפשך שמרי ובינתך שער ראשך/ עורך שמרי, שמרי נפשך, שמרי חייך."  יש לי אותה עד היום תחובה באחד הארגזים.

בגרעין היינו יחד, כמעט שלוש שנים של קיבוץ.  ערבים של טוסטים ושוקו מהמחלבה, קוקו-פופס וחלב, קפה ועוגיות ועוגיות ועוגיות. פיקסיז, נירוונה, REM, פרל-ג'ם, וגם אתי אנקרי, אהוד בנאי, כרמלה גרוס וגנר והנטשות. ג'ינסים צבעוניים, המון שחור דרמטי לחדר האוכל, המון שמלות קצרצרות לדיסקו של הקיבוץ, ריי-בן בשמש הדרומית. בחורים באים והולכים, לבבות נשברים. טינות קטנות וחמוצות פה ושם, עייפות וידיעה עמוקה מכל אחת על השניה. הסיפור של כל שתי "החברות הכי טובות" בעולם.

אחר כך נפרדנו וחזרנו, נסעתי, היא נסעה, הסתפרתי, היא הסתפרה. גרנו שתינו באותה שנה בתלאביב וחזרנו לירושלים באותו הזמן. פחות אינטנסיביות, לפעמים בכלל לא.  למדה באקדמיה ריקוד, סיפרה איך הגוף שלה נהיה אחר, חזק ושרירי. קיצצה את השיער עוד יותר. אחרכך היא התחילה לשמוע קולות, לראות דברים. רדפו אחריה. בוב דילן דיבר אליה מהרדיו, אלביס הזמין אותה לממפיס. היא הפסיקה ללמוד, הפסיקה לחשוב, הטריפה את עצמה במחשבות. היתה בהסתכלות ושוחררה, שלוש פעמים היא ניסתה לשים קץ לחייה, בסוף היא הצליחה.

בדיוק היום בשמת היתה צריכה להיות בת ארבעים, אישה בהירה עם שיער שטני עבה, בטח קרה קצר – חמוד כזה. מורה למודרני או מעצבת פנים. שניים או שלושה ילדים קרציות-מתוקים, בעל סימפטי, הייטקיסט או אחד שעוסק באמנויות לחימה. אחרי צהריימים של שתינו עם הילדים. היא מיישרת עוגה ישר מהתבנית, אני מתעצבנת שהיא לא פורסת לעצמה פרוסה נורמלית בצלחת. אנחנו צוחקות כמו סתומות ממשהו זניח לחלוטין, אני מקנטרת אותה בצחוק והיא אומרת את המשפט הבשמתי 'נו, אין לי כח שתרדי עלי עכשיו.' מגלגלות עיניים על איזה שטות ופולשות לארון המתוחכם של נשים בנות ארבעים, לשלוף ליוויס 505, משופשף וישן שמרגישים בתוכו בבית וקרדיגן של בנטון בצבע ורוד בייבי.

הגעגוע ממרחק שנים משנה את פניו. לפעמים סרט או שיר שאני יודעת שהיה גומר אותה, לפעמים משהו שהייתי רוצה לספר לה כי היא היתה יודעת בדיוק-בדיוק. בכל פעם שאני פוגשת את אמא שלה או את אחת האחיות, אני אומרת שהגעגוע שם, שיש דברים שרק היא. אני יודעת שחשוב להן שאני זוכרת. שחשוב לזכור.

 

כיתה י"ב, אצל בשמת. שמלות של אריסטו שמט, שלה כחולה, שלי אדומה, תמיד בלי חזיה.

מודעות פרסומת

12 responses to “' געגועי יום הולדת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: