הדברים

"… ולא העשירו את מלתחתם אלא בביקורים מתמידים בשוק הפשפשים, ופעמיים בשנה, במכירות צדקה שארגנו אנגליות זקנות למען הכנסיה האנגלית סנט ג'ורג', שבהן היו הרבה פריטים – לגמרי מתקבלים על הדעת, אין צורך להוסיף – שתרמו דיפלומטים. לעתים קרובות גרם להם הדבר אי נחת: הם נאלצו לפלס להם דרך בהמון ולחטט בערמות של זוועות – לאנגלים אין תמיד אותו טעם משובח שמייחסים להם – לפני שהצליחו לחלץ איזו עניבה מפוארת, אבל ללא ספק קלת-דעת מדי עבור מזכיר בשגרירות, או חולצה שהיתה פעם מושלמת, או חצאית שהיה צריך לקצר.

הייתי בחתונה. כלה מתוקה, חתן מחמדים, לא זה העניין. הרגשתי אלימות סביבתית. משהו בפרהסיית האירועים המחרידה. עוד מאכל ועוד מאכל, עוד פיטום ועוד פיטום. איפה הנקודה שבה אירוח ביד רחבה הופך להיות תוקפני. מהי הנקודה שבה זה לא מתאים חברתית-רגשית-מעשית-אנושית, לשתף פעולה עם  התנהלות אוטומטית מסיבתית שכזאת. אני לא הולכת כמעט לאירועים וחגיגות, לפעמים כן, כשזאת שמחה של אדם שאהוב עלי.

כמויות הבשר שהוגשו היו מטורפות (אני בטוחה שלאנשים אחרים המינון נראה סביר, ואף יכול להיות שהוא באמת היה כזה, אני לא האדם המתאים לדעת דברים כאלה). אני צמחונית מאד קטנה (דילטנטית, אני נהנית לקרא לעצמי), למרות שבשנים האחרונות אני כמעט ולא אוכלת בשר על בסיס קבוע או מבשלת כזה. השיקולים שלי באי אכילת בשר נעים בין האפטר-טייסט הנורא שלו ובין מחשבות אקולוגיות על חמלה לאדמה, לחי, לעצמי ולילדי. מה שאני מעוללת ומה שמעוללים לי. רוב הזמן אני לא מסוגלת לקחת בזה חלק ומעדיפה להחשב סמי-רוחנית קוקוריקו ולחיות עם עצמי בשלום (מצד שני, כאמור, אני לא צמחונית).  אני גם מוסרנית קטנה מאד, כל עוד לא נדחפים לחיי, אני לא רואה הכרח להדחף לחייהם או לשיקוליהם של אחרים, אבל בכמויות, בבזבוז, בידיעה שאחרכך הכל נזרק , יש משהו שאשתמש במושג שאני לא משתמשת בו כמעט – לא מוסרי.

אם יש משהו שהתהליך  שעברתי לימד אותי הוא – להשתמש די צרכי. לקנות רק את מה שצריך (זה לא סותר את מה שרוצים). לא לכפות, לא לדחוס, לא להרגיש חובה מסיבה כזאת או אחרת.  תמיד יהיה עוד. תמיד. ואם לא היום, אז מחר או בעוד שבוע. ואם אף פעם לא? אז לא. חלק מהלימוד הוא ההתמודדות עם האין ממקום ענייני ולא רגשי. לא להרגיש מנועה ולחוצה כי אין, אלא לקבל את העובדה שזה חלק מהחיים.

ומה עם החרדה השואתית? הדור שני? הלאגור, לקנות ולאגור, ולשמור ולפעמים גם להחביא מעצמי כדי שלא אדע שקניתי ואגרתי. עם החרדה אפשר להתמודד. כל עוד אינה קיומית (היא לא, אני כבר יודעת לזהות את זאת הקיומית שנגדה אין מה לעשות), אפשר להתמודד איתה ואפילו בחן מסוים.

"אלא שהברירה היתה כמובן בין זה ובין לא-כלום: הפער, הגלוי לעין כל, בין האיכות של טעמם בבגדים (שום דבר לא יפה מדי עבורם) ובין כמות הכסף שהיה בידיהם בימים רגילים היה סימן מובהק, אם כי משני בסופו של חשבון, למצבם הקונקרטי: הם לא היו יחידים; במקום  לקנות במכירות סוף העונה, כמו שעושים בכל מקום, שלוש פעמים בשנה, הם העדיפו בגדים משומשים. בעולם שלהם, זה היה כמעט חוק לרצות תמיד יותר ממה שיכלו לרכוש. לא הם קבעו אותו; זה היה חוק הציביליזציה, נתון שבעובדה, שעולם הפרסום כולו, המגזינים, אמנות התצוגה, מראה הרחוב, ואפילו, מבחינות מסוימות, מכלול המוצרים המכונים בפי כל תרבותיים, היו הביטויים הנאמנים ביות שלו.

ברגעים שבהם אני עניה, אני מרגישה את הפאניקה מפעפעת. אני חייבת שיהיה לי. עכשיו. הרבה. בלי שום מדד או ביקורת עצמית.
שיהיה ויהיה עוד ואפילו לא באמת משנה מה. ניירות צבעוניים, מכנסיים חדשים, עוגיות, עגילים. אני לוחשת לעצמי בלב "תמיד יהיה, תמיד יהיה" וחושבת מחשבה מנחמת נוספת, "גם אם לא יהיה, יש לך די והותר. חשבי על הבגדים שהתופרת הצרה לך לפני שבועיים. חשבי על שמלות הקיץ שעדיין לא לבשת כלל, די. באמת די לך." גם אני אומרת לפעמים – לא אכפת לי ולא מחכה לסוף עונה, מענישה את עצמי בקניה יקרה מדי שהרבה פעמים כלל לא מתאימה לכיסי ולגופי. ההפך המוחלט מאותו מינון צונן וקר רוח שאליו אני כמהה.

הדיאטנית שלי שאלה אותי – אז אם כבר לא אוכל, את לא מרגישה צורך להתמכר למשהו אחר?

הלכתי עם השאלה הזאת והבנתי שאני לא מכורה לכלום. ממש לכלום.  האישיות ההתמכרותית נמצאת שם כמובן באחורי הקלעים, ביחד עם ההיא החרדתית, אבל אין משהו שאני לא יכולה בלעדיו. אולי למדתי סוף סוף את האיזון המיוחל. אני עדיין לומדת אותו, מתאמצת במינונים, מתאמצת ב'רק קצת' – חולצה אחת. שמלה. ממתק אחד. ביצת עין אחת.

יש דברים שהשתלבו בטבעיות מרשימה ליומיום שלי (ע' ביצת עין או ממתק), יש כאלה שהבנתי שאני לא צריכה אותם כלל ויש כאלה שאני רק רוצה ורוצה וממשיכה לרצות (מתוך עניין אינטלקטואלי מושכל כמובן, אני מהנהנת לעצמי בפרצוף הכי מודע לעצמו שאני יכולה ללבוש).

"הם טעו, לפיכך, כשחשו לעתים פגיעה בכבודם: ההשפלות הקטנות האלה – לשאול בנימה מהוססת למחירו של משהו, לנסות לחסוך, להסתכל בחלונות הראווה בלי להעז להכנס, לחמוד, להראות מסכנים – הניעו גם את גלגלי המסחר. הם היו גאים ששילמו פחות בשביל איזה דבר, שקיבלו אותו בחינם, או כמעט בחינם. הם היו עוד יותר גאים (אבל אנשים משלמים קצת יותר מדי על התענוג של לשלם יותר מדי) ששילמו ביוקר, הכי ביוקר, במכה, בלי להתווכח, כמעט מתוך שכרון, על מה שהיה, על מה שלא היה יכול להיות אלא היפה ביותר, היפה היחיד, המושלם.

"הבושות והגאוות האלה, היה להן אותו תפקיד, והן נשאו עימן אותן אכזבות, אותן ריגזות. והם הבינו, שכן בכל מקום, מכל כיוון, כל דבר גרם להם להבין, שכן תקעו להם את זה בראש במשך כל היום, במכות של ססמאות, של מודעות, של ניאונים, של חלונות ראווה מוארים, שהם עדיין קצת למטה בסולם, עדיין קצת יותר מדי למטה. אבל עוד היה להם סיכוי שלא יהיו במקום הכי נמוך, שיהיו רחוקים משם. " (הדברים/ ז'ורז' פרק, הוצ' בבל, עמ' 39-40)

אני חוזרת הביתה ופותחת את 'הדברים' האייקוני של פרק. אני פותחת אותו בדף רנדומלי וקוראת זרמי מילים. זרמי חפצים, זרמי תאורים, זרמי רצונות. לא מעניין אותי מה קורה לגיבוריו אחרי שנגמר הספר, לא מעניין אותי אם כשיגיעו לגיל ארבעים יהיו בורז'ואה מוברגים היטב שמקבלים  כל מה שנפשם חוצפת בו. הנקודה שבה הם נשארים במקום שרוצה עד הקאה, בעיניים כלות, מתוך ידיעה עד כמה זה נואש ומגוחך ולא נכון. המשחק בין המודעות הבורגנית לעתיד ובין ההיפסטריות המתכלבת מתוך גאוותנות (של מי שיודע היטב שזה מצב זמני).  בנקודה שלהם, בין ריפודי הספות, הקורות החשופות, כלי ציד המיוחס והבגדים, שם בדיוק, קפואים בזמן המתוסכל שלהם הם צריכים להשאר, ומתוך הכרות מעמיקה של ממש איתם, אני לא מרחמת עליהם כלל.

מודעות פרסומת

3 responses to “הדברים

  • גילי

    כפי שאת כבר יודעת הריני מזדהה עד דקדוק מטופש.
    עם כל מני צרופי מילים שרשמת כמו חמלה לעצמי ולילדי, או תועפות בשר וגם, הו כמה מתחסד מצידי "לא מוסרי" על הביזבוז.
    מאידך כמה שובה לב לאכול ארוחה עשויה ממנות קטנות שניתן לעצור ברגע המדוייק של העונג ולא להוסיף.

  • M

    מזדהה ומתחברת בכל כך הרבה רבדים לכל מה שכתבת כאן ולצערי מזדהה גם לגיבורי הספר כנראה על אף שלא קראתי אותו, מצאתי פרק מהספר מעל גביי הרשת ולצערי אני היא כנראה גם אותה עלובת נפש. קיימת בי דואליות תהומית שבין מוסריות לאי מוסריות.

  • הילה

    תפסת אותי בבטן הרכה. כל כך כל כך נכון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: