ליפול מאהבה

בשנה שאחרי הצבא היינו מאוהבות כל הזמן.

היינו יושבות בלילות קיץ במרפסת הבית הערבי גדול החלונות של הורי, החתולה הזקנה מתכרבלת על הספסל, חשופית חולפת לכיוון יעד לא ברור, ריח ממסטל של בת-שבע נוטפת צוף. אמא היתה מכינה לנו אייסקפה ומצטרפת לסיגריה לילית. התעקשנו לתחזק שברונות לב גדולים וקטנים שנדמו גדולים. אמא אמרה תמיד – אנחנו בוחרים במי להתאהב לפי מי שעונה על צורך ברגע נתון. המשפט הזה נכון בעיני גם היום, אבל הצרכים ברורים הרבה פחות והאהבה היא לא חד-משמעית אף פעם ותלויה בדבר כל הזמן.

בגיל צעיר האהבה היא טוטאלית.

קטע מיומנה (הפיקטיבי לחלוטין, כמובן), של בחורה צעירה ומאוהבת (בבחור קיפח עם בטן משבצות מושלמת), אי שם בתחילת שנות התשעים –

"אחרי שאנחנו מדברים אני מתחילה לבכות בשטף. לא יכולה להפסיק. X שואלת אם אני בסדר ואני אומרת שלא, אף פעם לא אהיה בסדר גם אם אעבור את הלילה הזה. יש לי קורי עכביש בלב, אני פגומה, אני מקולקלת. אם הוא רק היה מחבק אותי ואומר לי שהוא אוהב אותי שום דבר רע לא היה קורה לעולם. אני מתגעגעת כבר עכשיו לכן דיבורים וללא דיבורים, אני מקנאה נורא במי שתחלוק איתה – לא מיטה וגוף אלא את כל מה שנתת לי"

הו, זה ממשיך ככה לנצח, המלודרמה הפרטית הזאת לא נגמרת חודשים, חודשים, כמעט מחברת שלמה.

ואז באחת זה נפסק. והנה הפלא האמיתי של ההתאהבות, להפסיק להיות מאוהבת. יום אחד כל נשימה צורבת את הסרעפת, וביום שאחרי, בקלי-קלות, זה לא שם יותר. אני זוכרת בצורה בהירה וממוקדת הרבה יותר מכל התאהבות או יסורי אהבה, את הרגעים המדויקים שבהם נפלתי מחוץ לאהבה. עד לפני דקה הייתי מסונוורת או כואבת או לא יכולה לראות את עצמי בלעדיו, רצה באפרים הירוקים ורודפת אותו עד כלות הנשימה כמו קתי ארנשו. וברגע אחד, מודע או שלא? סתמי כמו כל רגע אחר, אין עוד רגש, אין כלום. דרכן של נערות היא קרה וחותכת, וכשזה נגמר זה נגמר. לסובב את הגב בלי סנטימנטים וללכת, כי גם אם כל מה שרצית עד לפני יומיים נמצא פה לרגלייך, זה כבר לא מעניין. וההימאסות היא טוטאלית ודרמטית בדיוק כמו ההתאהבות , היא מזינה את הצד השני ומפטמת אותו.

קטע מיומנה (הפיקטיבי וכו'), של בחורה צעירה שכבר לא. לגמרי לא (ואפילו בסוף אותה מחברת)

"אתה מתקשר ויש לך טון של "אל תאכזבי אותי, תאמרי משהו שאת יודעת שאני רוצה לשמוע. אני שותקת בכוונה. אם התקשרת  זה אתה שרוצה להשמיע, אני, מה 'כפת לי. 

ומה אתה רוצה בעצם לשמוע ממני, שאני רוצה אותך כמו מטורפת? לא רוצה אותך כמו מטורפת לשניה. לא רוצה שתבוא אלי, שתסתכל עלי. אין לי חשק להיות הרעה בסיפור, להתנצל , להיות נחמדה, לגדל אצלך ציפיות. תבוא, נשכב ונקום בבוקר מאוהבים ומאושרים? לא ביקשתי ממך תיק של רגשות, אין לי סבלנות לזה אפילו קצת." 

וגם המלודרמה הזאת נמשכת לנצח (ואני קוראת ביומנים ישנים ולבי נסדק סדק ארוך ודק על העבר ועל למה סיבכתי הכל כל כך).

מהגיל הניסיון והידע, האהבות של היום הן הרבה דברים אבל אין בהן חד-משמעיות ונחרצות. הן מקבלות צורות רבות ופנים שונות וזה כנראה בסדר, לו רק ידעתי לזהות את הפנים האלה. ואולי מה שרוני אומר ללורטה אחרי האופרה הוא הכי טוב שאפשר לקבל – 'האהבה לא הופכת דברים לנחמדים, היא הורסת ושוברת ומבלגנת. אנחנו לא כאן כדי להפוך דברים למושלמים. פתיתי שלג מושלמים, כוכבים מושלמים. אנחנו כאן כדי להרוס את עצמנו, לשבור את הלב ולאהוב את האנשים הלא נכונים. ועכשיו תעלי למעלה ותיכנסי למיטה שלי.'

ומי לא היתה נכנסת.

 

 

 

 

מודעות פרסומת

4 responses to “ליפול מאהבה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: