לונדון בקיץ עם ילדים וגם קצת בלי

1. בהיותך הקלאמזי שאת, רוב הסיכויים שכשאת מפלסת את דרכך בינות המוני האנשים ברחובות לונדון, שקיות בידייך ואטיטיוד בהליכתך, לבושה בג'ינס האהובים עליך וטי-שירט לבנה, תמעדי על המרצפות הבלתי אפשריות ותרדי על ברכייך באמצע הרחוב. כן, הג'ינס יקרעו, כן, כולם יעמדו ויסתכלו (וכמובן איש לא יגש לעזור לך לקום), הסגול בברך יהיה בגודל של הלונדון איי והפצע המכוער באמצע ימנע ממך ללבוש חצאיות קצרות וימרר את חייך כל החופשה.

2. בזמן השהות בלונדון יעבור גל חום על העיר. הבריטים לא בנויים לחום של 30 מעלות. הם רגילים ללבוש בדים סינטטיים, חליפות וחולצות מכופתרות אל-על. כל הקרירות המקסימה, התסרוקות הגבריות המצוינות והפאסון מתנדפים. במקומם מגיעים עיגולי זיעה מביכים בבתי השחי, מבט מזוגג באנדרגראונד, שורטס ושמלמלות פעוטות ובאופן כללי הרגשה של תל-אביב ביום שישי בצהריים עת כולם בדרך לים. כסאות נוח פזורים לנוחיות המשתזפים בפארק קנזינגטון, איים, איים של פשוטי חולצה או לובשי בגד ים שרובצים בדשא שהצהיב מחמת השמש. ילד אחד משחק מסירות, השני על גדות הסרפנטיין, שני מבוגרים שקיבלו קיץ לא צפוי שוכבים בפארק וחולקים פטל אדום מתוק ודובדבנים שמנים בפאונד, אם כבר גל חום, ככה הוא צריך להיות.

3. דיוויד בואי כאן.

אומרים שזאת התערוכה הכי מצליחה בV&A אי פעם. תור של ארבעים דקות לקופת הכרטיסים, עוד ארבעים דקות לסבבי הכניסה המדודים בין קבוצה לקבוצה. לפי התלבושות המרהיבות שלו (חליפת האבוקדו מההלייב אייד, המעילים של מקווין, תלבושת קתרין הפבורן המושלמת), נדמה שמותניו של דיוויד בואי לא התרחבו מאז שנות השישים ועד ימינו, טוב אולי רק קצת. לא סוד שאני מחבבת את דיוויד בואי בכל לבי, בשל השילוב של אינטליגנציה שמגובה בכישרון, מראה, פאסון וידיעה בדיוק מתי לוותר עליו לטובת הומור או תשוקה. נראה שכל אלה מגובים בהנאה אמיתית של עשיה, וביכולת הבחירה כמובן, באיך ובמה. ועם זה, נדמה לי שאם היה מגיע וצופה באנשים שצופים ברטרוספקטיבה שלו הוא היה דופק את הראש. המון-המון אנשים שקטים ומנומסים כי ככה מתנהגים בתערוכה בריטית בV&A, המוזיקה רועמת להם באוזניות והם לא מנידים ולו אצבע במקצב.

סוביניר מדליק, בובת נייר דיוויד בואי עם בגדים מזיגי סטרדאסט ועד היום. להיט.

 

4. ומה עם הילדים

אנחנו לא תיירים טובים, המחשבה על הדחקות בתורים (סליחה, לא הדחקות, עמידה מנומסת, כמעט מדיטטיבית בתורים אינסופיים), לא עושה לנו טוב. מיוזיקל הוא הגיהינום הפרטי שלי, וללכת לאיבוד ברחוב אוקספורד בין החנויות הסינטטיות אדירות המימדים, הוא סיוט שמתגשם. ובכל זאת, שני מבוגרים ושני ילדים שלכל אחד צרכים ורצונות אחרים – הימים היו באוריינטציה ילדית והערבים במבוגרית.

לגו-לנד, על יד וינדזור, משמחת לקטנים ולגדולים בלי להעיק מדי, כולל תערוכה מרשימה של שחזור קרבות ענק ממלחמת הכוכבים ושלל מתקנים מלהיבים יותר ופחות. וכמובן-כמובן מסחטת כספים מאין כמותה.

האקווריום על כרישיו ומנטותיו.

משום מה, טרפלגר היתה המקום שהילדים הכי נהנו בו. אין כמו טיפוס על אריות והמצאת אגדות ומשחקי תפקידים.

 

ומה יצא לי מלונדון –

הבנה על מה שאני אוהבת ומה שלא, על כמות לעומת איכות ועל העדפה מוחלטת של הערך השני. אני מעדיפה לדעת בדיוק מה אני רוצה, לעקוב אחר הפריט ולחסוך כדי להרשות אותו לעצמי. לא שלושה פריטים על-יד, אותו עצמו ותו לא.

שום הבנה על מערכות יחסים.

שמחה גדולה במשפחתי על מוזרותה, תפקודה הלקוי והדרכים העקומות שדברים קורים בה.

ממתקים

ג'ינס פרימיום במידה מגוחכת ממש

ארוחת ערב אחת מופלאה ועוד שתיים קרובות.

בשנה הבאה בית חוה באומבריה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: