קצת על כתיבה

החודש אכתוב פוסט כל יום, אני מחליטה ומבטלת באותו רצף מחשבה. כשקובעים משהו עם חוקים קבועים מיד מתחשק לי לשבור אותם. אני לא טובה בכללים לא טובה כשאומרים לי מה לעשות, אפילו אם זאת אני שאומרת לעצמי. אני מנקה במקרה (מעדתי על שואב האבק, איזה יופי, הוא ממש שואב. אבק.), כותבת במקרה (היד שלי נפלה על המקלדת, איזה יופי, נהייה קסם קטן כזה או אחר).
אני מיד מתחילה לתרץ – בטח אשתעמם לכתוב כל יום (אני לא משתעממת לעולם), בטח יש לי שמונים דברים אחרים דוחקים יותר ובטח יש דברים אחרים – דמויות כתובות שמעניינות אותי עכשיו הרבה יותר.

הנערה עם האפון המחודד שמחברת אצבעות עם הבחור באולסטאר האדומות וחגורת העור המהוהה על המיטה שלה. כרית אצבע אל כרית אצבע, העיניים שלהם בוחנות זה את זה במבט שיכול באותה קלות להפוך לצחוק מבטל או לרצינות מרגשת

האמא היפה שיושבת קיץ שלם בכורסא שלה מול המרפסת הפתוחה, ברוח חמימה או קרירה ובוהה לעבר הוושינגטוניות שאיזה פלשתינאי שתל בשנות השלושים והן צמחו אל תוך השמיים הירושלמיים הלבנים – יוצאות דופן כמוה בין האורנים והברושים. היא מחכה למשהו או אולי מנהלת בתוך ראשה חיים שלמים בזמן שכלפי חוץ לא קורה כלום.

או הגבר שעזב אותה, את האישה היפה, ונוסע אל החברה הנמוכה והסוסית שמצא לו בארץ אחרת. גבר עם עיניים תכולות מימיות וריסים ארוכים, שנראה כאילו הוא עדיין בן 25 למרות שהוא כבר בן יותר מארבעים. עם ההתרגשות והבלבול והעצב שמציפים אותו עד שאין לו מושג איך הוא לא עולה על גדותיו ונשפך החוצה. והמבוכה בתחושת השחרור מההיא.

אני מכירה אותם היטב, את האנשים האלה. אני יודעת איך הם שותים את הקפה שלהם, איך הם מחזיקים סיגריה. מה עובר להם בראש כשהם חושבים שאף אחד לא שם לב. אני מלכת אחורי הקלעים, אין ניואנס שלא נקלט לי – טון דיבור, מבטים מוחלפים, להיטות שמתחפשת לפאסון. אנשים נהדרים בלספר לעצמם סיפורים. יש שיקראו להם תרוצים או המצאות או שקרים גסים. אני אוהבת את הגמישות של האמת היחסית. אני אוהבת את סובייקטיביות המבט ואת הצורך האנושי להיטיב ולשפר ולהציג את הגרסה שתאוורר להם את הנפש ותעשה אותם קצת יותר טובים ויפים ממה שהם. אני אלופה בצייד האמת הסובייקטיבית, מותחת אותה ומשתמשת בה לצרכיי. לא לרעה, לעולם לא לרעה. שימוש שיתן להם תקווה קטנה, עתיד שהם ישמחו בו, שאני אשמח בו. שהרומנטיקנית הממאירה שבי תהיה מסופקת ובשביל הסיפוק הזה אני מוכנה לקמט את האמיתות המוחלטות ולכתוב אותן מטונפות ויפות כמו שאני יודעת.

שיר לאחד במרס (יהיה אחד לכל יום החודש) – יש יפה ממנו?

מודעות פרסומת

2 responses to “קצת על כתיבה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: