רגל בדלת

יש לי חבר אחד ניו-יורקי. אנחנו טוענים בחום שאנחנו השתקפויות מראה זה של זה. בכתיבה קל נורא להיות השתקפויות, של משחקי מילים מגולגלים על הלשון, של משפטים מותחלים ומוגמרים, אפילו של ממתקים מועדפים (m&ms חמאת בטנים), ובעיקר של הרגע המדויק שבו אנחנו מחליטים להסתלק ממערכת יחסים מותחלת (כשהיא מתחילה להצליח, כשההתרגשות של ההתחלה מתחלפת בידיעה שזה הולך לאנשהו, כשאנחנו מרשים לעצמנו להרגיש ממש בסדר [מה זאת ההרגשה הזאת? ממש בסדר? אנחנו הרי משובשים ועקמומיים במהות, איך זה יהיה לנו ממש בסדר? שמחה קטנה? אושר חלילה? איך נכיל את הבושה!]).  הוא גאה בי עכשיו על כך שאני לא בורחת למרות שזה מה שאני יודעת לעשות הכי טוב ואין שבוע שאני לא חושבת על כמה זה יהיה קל ונוח לחזור לפינה המוכרת והידועה של לבד על כל מה שזה אומר. אני מעודדת אותו בחיבה זדונית לשנות את הדפוסים שהוא מדקלם מתוך שינה ולא לשים לעצמו רגליים בכל צעד, ובעיקר לא להסתכל למקומות שהוא תמיד מסתכל אליהם, לראות את האפשרויות שגלומות בדיבור אחר ובגוף אחר ממה שהוא רגיל אליו.

אנחנו משווים את האינדיאני ואת האקסית הגרומה שלו ומחליטים שגם הם השתקפויות מראה זה של זה, למרות שברור לי שהאינדיאני עולה עשרות מונים על האקסית הגרומה – בטוב ליבו, בתבונה ובטוח-בטוח בשנינות (שלא לדבר על יפי המראה). אנחנו בודקים את כשלונות הנישואים שלנו בפרמטרים דומים כשל-כשל, זה לא שיכולנו לעשות משהו אחרת, זה לא שבני הזוג היו יכולים (זה לא נכון כמובן, יכולנו לעשות הכל אחרת, גם הם. לא עשינו, שלום ותודה מים מתחת לגשר). צללים של אקסים לא הולכים לשום מקום אף פעם, בטח לא כשיש ילדים והיחסים איתם נותרים לנצח על הגבול בין longing לאוף כבר. אנשים כמו הניו-יורקי וכמוני, וגם כמו האינדיאני (אולי גם כמו הגרושה הגרומה?), צריכים קצת מקום לא מוחלט, לא סגור עד הסוף. להיות נוכח במקום פיזי במאה אחוזים ובנפש במיליון מקומות אחרים בוזמנית (בקריאה נוספת של מה שכתבתי מתחוור לי בהפתעה גמורה – הגבר שעכשיו, נוכח לגמרי. לגמרי. כמה מלהיב וכמה יוצא דופן במה שאני רגילה אליו. עכשיו אני חתולה שליקקה את כל השמנת).

לפני כמה חודשים התרגזתי עליו ממש כשכתב על הרגל בדלת. הרגל המעצבנת הזאת שגברים חייבים לדחוף בדלת כדי להשאיר אותה קצת-קצת פתוחה לאיזה אולי אפשרי נצחי. אני לא רוצה אותך, אני לא יכול להיות איתך, אני אוהב אותך, אני לא מתאים לך, אני בטח אהרוס את זה, ברגע שתהיי שלי אני לא ארצה אותך, את האישה של החיים שלי – אבל במרחק ביטחון. את בתוך הבית, כבר עומדת לסגור את הדלת עלינו. אני בחוץ, דוחף את קצה הנעל פנימה כדי שישאר מרווח. שתשאר אפשרות. לא לך להמשיך על באמת, אלא לי, לא להכנס לעולם, אבל לדעת שאולי? פעם? משהו?

זה לא שאי אפשר לטרוק את הדלת הזאת בפרצוף, לסגור אותה חזק ממש על הרגל הדחופה שם ולשמוע את צעקת ההפתעה והכאב מבחוץ עת היא נדחקת והוא אוחז בה ומקפץ על מקומו מעלה-מטה כמו בסרט של לורל והארדי, לסובב את המפתח ולסגור עם הצ'וקצ'וק. להפנות את הגב לדלת וללכת לעשות משהו אחר לתלות כביסה או לאפות עוגה או להתאהב עד כלות במישהו עם קמטוטי הצחוק הנפלאים בזוויות העיניים. היה קל יותר אם היית מוציא את הרגל בעצמך בחן הקיפח שאינו טוב בקז'ואל, אולי תוך מלמול סליחה קטן, אולי בנדיבות המופלאה של מי שהסיפור הזה כבר לא שלו והוא מסוגל לוותר עליו. לנו (לגרושות הגרומות או העגלגלות), קשה לסגור את הדלת הזאת. בטח לא לטרוק אותה בכעס, אבל גם לסגור אותה בעדינות. כי הפוטנציאל.

שיר לשישה במרס – לאונרד כהן אומר יותר טוב ממני, בשיר הכי יפה שלו (שאני הכי אוהבת)

Hungry as an archway through which the troops have passed
I stand in ruins behind you
With your winter clothes, your broken sandal straps
I love to see you naked over there especially from the back

מודעות פרסומת

One response to “רגל בדלת

  • cheneyes

    רגל בדלת זה מלחיץ. אבל לפי הרשומה, סה״כ החיים שלכם טובים עכשיו. השנה יום הולדת יוצא בפורים, סיבה כפולה לחגוג.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: