סיפורים שסיפרתי לעצמי – פוסט ממוחזר

כשהייתי קטנה הייתי ילד. היו לי ברכיים שרוטות ומרפקים מדממים מיובש. השיער שלי היה כל כך דקיק שלא היה לו סיכוי לשרוד גומיה או סיכות תיק-תק (היום היה מתחיל אסוף ומהודק ומתחלף לפרוע ומדולדל), משכתי באף ולבשתי בגדים שעברו אלי מאחי ואחותי; בחורף סוודרים מגרדים או סווצרים אפורים ומכנסיי קורדרוי אדומים או חומים (שנות השבעים, אלא מה?), בקיץ זה באמת לא שינה מה, תמיד היו על הבגדים כתמי דשא ואדמה. מכנסיים קצרים מדי וחולצות או גופיות בכל מיני צבעים. אף פעם לא ורוד, ורוד היה צבע מוקצה. ורוד למדתי לאהוב רק כשגדלתי ממש ואחרי שהתחלתי ללבוש שוב צבעים ולא רק שחור ואפור. אחרי הצבא.

בכיתות הנמוכות קינאתי במהות הבּנִית, המזיעה אחרי כדורגל בגופיות של בית"ר, לא שחלילה רציתי להזיע או ללבוש גופיות בשחור וצהוב או לחבב את בית"ר ירושלים. רציתי משהו שנראה לי חמקמק ולא אכפתי, גוף שלא גדלות עליו בליטות, משהו מתוח ומדויק בהליכה קצת כפופה, קצת קפיצית, חופשית זרועות ולא מוחזקת.

רציתי שהקלברי-פין יהיה חבר שלי. רציתי להיות ג'ו מרץ' כדי שלורי יהיה מאוהב בי. קצת רציתי להיות זאת שמצילים אותה וקצת גם להציל בעצמי. אף פעם לא קיוויתי להיות נימפה נרדפת, רציתי להאהב על-ידי אפולו בצורה שיוויונית לגמרי.

רציתי פיזיות – להחליק בסקטים (כאלה עם ארבעה גלגלים עם נעל כחולה-כסופה שהיו המתנה הכי שווה שקיבלתי מעודי), לקפוץ מהגג של המחסן אל הדשא, להתגלגל ולעשות פליק-פלקים מושלמים כמו של אחותי. רציתי להיות חסונה ולא אכפתית. כבר אז ידעתי שאני יכולה להבין את הנפש המיוסרת של פוני-בוי קרטיס שלא לדבר על ראסטי ג'יימס (כן, כן, יש כאן פטרן שיגיע לשיאו בעוד כעשור בסינגלס החמוד). יכולתי לחשוב על עצמי גם בתור הגיבור הראשי וגם בתור נערתו, אף פעם לא נראה לי בעייתי להיות גם וגם. רציתי תפקידים טובים ומלאי להט של אנשים צעירים וזועמים בסיפורים שהמצאתי לעצמי לפני השינה.

לבשתי מכנסי טרנינג וסווצ'רים גזורים באפור, תמיד בחרתי אפור, לפעמים ג'ינס חפים ממותג. היה לי מעיל פוך שחור ווסט כחול כהה שחשבתי שהוא מגניב ממש. באופן כללי התלבשתי כמו בן ממוצע וככה גם חשבתי שאני נראית, כמו בן ממוצע. רזה וגבוה עם תספורת קצרה ולא הולמת כלל. בגיל 13 התחילו אתי שני חיילים ברחוב, הם היו בטוחים שאני הרבה יותר גדולה. בחטיבת הביניים, כשהבנים מכיתה ט' וי' עשו לי עיניים, היה לי ברור שהחלום שלי עומד להתגשם ואני כנראה עומדת להיות אחת מהם. לקח לי יחסית הרבה זמן בשביל מישהי שלא חושבת שהיא תמימה להבין שהם רצו דברים אחרים. אחרכך התנמכתי או יותר נכון נשארתי באותו גובה וכולם סביבי עברו אותי ביעף, והתעגלתי והתחלתי להפנים ניואנסים – החיבוק החברי של א. מהתנועה שהיה יותר מחברי, המבטים הלא יאים של ההוא מי'. וכן, גם העיניים המפלרטטות של ברגר עם שילה (וההענות הפלירטוטית הרדיקלית שלה! היא היתה של מישהו אחר!).

מי שהיא אני היום זוכרת זיכרון מוחשי את הילדה הבנית ולפעמים מתגעגעת ממש; לחופש של הגוף, להרגשה שלא צריך לחשוב על כל דבר, לחוסר המודעות  המשחרר. לאומץ ולחוזק הפיזי. אולי אהיה מספיק אמיצה לנסות ולשחזר משהו מזה בלי לפחד להכשל ובלי לפקפק מראש בדרך ובמטרות הראויות. מי שהיא אני היום, יודעת שחוסר המודעות הגופני ההוא היה ברוך, ולחמול ולמחול להכרה הנשית, הצעירה והיהירה.

שיר לשלושה עשר במרס – דיוויד בואי, כי אין מהות בנית מבריקה יותר משלו, אבל גם נשית, ובעצם.. נו, דיוויד.

Clothes always fit ya
Life is a pop of the cherry
When you're a boy

When you're a boy
Other boys check you out
You get a girl
To say your favorite things
When you're a boy

מודעות פרסומת

2 responses to “סיפורים שסיפרתי לעצמי – פוסט ממוחזר

  • האני

    קראתי דברים שכתבת לאורך עשר השנים האחרונות. אני מכירה אותך רק דרך הכתיבה. בכתיבה מהחודש האחרון יש שינוי שקשור לה שכתבת. בשונה מפעם, עכשיו את מציגה לפני כולם דברים לא לגמרי מחושבים ואפויים, אבל קלילים וכיפיים ולא פחות מחכימים לילדה טובה ומתוקה שקוראת אותך תמיד ולא מפספסת אף פוסט.
    רציתי עוד להגיד שגם אני הייתי א מינית וכמעט אף פעם לא פיתתי ולא פלירטתי במודע. קצת חבל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: