וודו דולס

לפני המון שנים קראתי ספר של אליס הופמן, קראו לו 'הרקיע השביעי' ולפי העטיפה שלו הוא נראה כמו רומן רומנטי סוג דלת. הוא היה שנון, מקסים, והיתה בו גיבורה קלישאית ונהדרת ממש שעשתה קסמים קטנים, לאו דווקא מזיקים אבל מעט נבזיים. לילה אחד היא הכינה בובת שעווה קטנטונת ולא עשתה לה כלום כמעט, רק גרדה רבע מילימטר מכפות רגליה. בבוקר הילד הנוראי שהתבריין לילד שלה  באופן קבוע, נמך. רק טיפטיפונת, לא משהו ששמים לב אליו במבט ראשון או שני, אבל הכל השתנה, האטיטיוד שלו השתנה והביטחון הבריוני המרושע שלו אבד גם הוא. הוא נשאר סתם ילד קצת נמוך ומלא שפתאם כולם ראו אותו בגובה העיניים, או אולי הוא ראה אותם פתאם בגובה העיניים.

כל הזמן אומרים לי לפרסם. תתחילי לשלוח להוצאות, תתחילי לשלוח לחמך על פני המים, תתחילי  לשלוח מילותייך – בבלוג, בדואר, במייל, ברשת. המחשבות שלי על עולם הספרות מסובכות ולא תמיד אופטימיות. עולם הספרות הכתוב על נייר לא מת ולא ימות במהרה (ואחרי האפוקליפסיה הוא כמובן יהיה מה שישאר וישרוד, זה או חזרה לקירות המערות בפחם , בגיר צבעוני ובדם של חיות). הוא משנה את פניו והולך למקומות אחרים יחד עם הסיפוקים המהירים שהקוראים דורשים, יחד עם השפה המרודדת, יחד עם הכתיבה המגזינית שמתיימרת להיות ספרותית (לא רק בספרות מקור, בספרות בכלל), יחד עם התהיה הקיומית בהחלט מה זה מעניין ואת מי ומה לי ולאיזשהי עשיה שאינה חתרנית כי אם מיינסטרימית ומחפשת הכרה.

ישנו עוד גורם. אהבה. אני מאוהבת בדמויות שלי עד מעל לראש. הן באות אתי לכל מקום כבר שנים ואין לי שום חשק לשחרר אותן ולתת להן חיים ועצמאות. הן כבולות אלי בחוטי משי. כולנו לוקות בסינדרום הרסט הדדי – הן לא היו הולכות לשום מקום גם לו היו משוחררות, ואם הן היו הולכות, הייתי רצה אחריהן 'חכו לי, חכו לי.' אני עושה בהן קסמים קטנים כמו בבובות שעווה: מאריכה גפיים, מתלתלת שיער, מאכילה ומלבישה, נותנת להם חיי מין מפתיעים וכלכך הרבה מבטים וניואנסים גופניים שאני לא חושבת שיכולים לעניין מישהו חוץ מאותי ומהן. כל מה שמעניין אותי הוא לשחק באנדרטון, באנדרסטייטמנט, בוייב התת קרקעי שגורם למישהו לעשות דברמה. המעשה עצמו מוטל בספק ממילא ובקושי מעניין. הדמויות שלי מחליפות את הבובות של ימי ילדותי. הן מראת קסם לחיים שלי וככאלה הן רק שלי. רק. לפעמים אני מזמינה קוראים או אנשים מן החוץ להכנס ולשחק אתי קצת. ספק אם הם יודעים איזה מטעמים אני עושה מדמויותיהם אחרכך. ספק אם הם יודעים כמה אהבה אני מעניקה להם ואיך אני הופכת אותם לשלי לעד. אני מחזירה להן טובה ומשמשת כבובת שעווה לעת מצא, לשה את עצמי וממציאה לי מציאות אלטרנטיבית נדיבה ונאה מאין כמותה.

שיר לעשרים ושלושה במרס, מזג אויר הולם לקרטיב דובדבן

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: