רשימות

שנים, שנים שאני נסחבת עם הארגז הזה באוטו. ירוק מפלסטיק, כמו של תנובה. מלא בקלסרים, ספרים, שקיות ומה לא.
לקחתי אותו הביתה, התיישבתי על השטיח ופרשתי את תוכנו סביבי.

קפצו לי שנים רחוקות – 95', 2002, 98'.
הטרודה ההיא, המעורערת לגמרי. יש שם יומן קטן עמוס מלל – עוגת תפוחים, חלומות בלי סוף, שיר של חזי לסקלי ("במקום זה אכתוב לך ברך היא שד עם עצם"), טלפונים ומיילים של אנשים שמסתובבים עד היום במרחב הוירטואלי שלי רחוקים וקרובים. לפעמים קרובים ללב ולפעמים מנותקים לגמרי. מכרים מכשכשים בזנב מרחוק אבל כבר לא ניגשים לרחרח עכוזים. וכאלה שהפכו להיות קרובים יותר ויותר עם השנים והיום הם חלק לא נפרד מהמציאות שלי.
לימודי תסריטאות (איך ההוא נתן לי 95 על העבודה המעולה על האל הארטלי, אבל הדוחה שנראה כמו מזרון ים רכיך לא הצליח להפיק מעצמו נדיבות ציונית מעולם). רישומים קטנים, הלצות פנימיות מטופשות, צרופי מילים ומשפטונים שנדבקו מעצמם.
המון רשימות – מה לבשל, מה לקנות, מה לעשות, מה להספיק, איפה להיות, מה לכתוב, מה לרצות, מה ללבוש, על מה לדבר, באיזו שעה, באיזה תדירות, עם מי, כמה, איך? איך?
דמויות בלי סוף – סקיצות, איורים מילוליים מפורטים. כבר מזמן אמרתי, לו היה מקצוע בהמצאת ואיפיון דמויות, הייתי המומחית מס' 1.
אני מרותקת למציאות המרוחקת של האישה ההיא שהיא אני, שהיתה מאוהבת ושבורת לב ורצתה להיות בהריון, שיכולת קריאת המציאות שלה היתה כלכך מעוותת ולקויה לעומת יכולת השכנוע שלה את הסביבה שהיא יודעת בדיוק מה היא עושה בכל רגע נתון.
אינטימיות מהיומן הקטן –

חלום על כחול העיניים שמת (הוא עוד חי עת החלום):
"שנינו במיטה שלי, מיטת הנוער מהבית של ההורים. אנחנו אנשים כמו היום לא ילדים ולא מהצבא. אנחנו בפאריס. יש לו ילדה לא ממני. לי אין ילדים. אנחנו מזדיינים בלי סוף והוא מחבק אותי ואומר לי שהוא רוצה להיות אתי תמיד. הוא אומר בואי נתחתן. אני לא מצליחה לזכור אם אני נשואה ועם מי וזה לא חשוב יותר. הוא חשוב ואני חשובה והמיטה הזאת בפאריס חשובה."

רשימה:
להכניס כסף לחשבון
לקנות חזיות
לשים פילם בפיתוח
ערכה לבדיקת הריון
להוריד שערות
דיבלים למדפים
להעיף את השידה הנוראית
שוק: ירקות, סוכריות גומי, טחינה, ירוקים (טרגון, קורנית, עירית, כוסברה – מה שיפה)
עוגות שוקולד אישיות
לאן דניס נעלמת? אפרופו דניס
אוכל לחתולים

פרטים קטנים לשימוש עתידי (מעולם לא השתמשתי באף אחד מהם בשום סיפור שכתבתי):
"בלילה הוא התגנב אל תוך השינה שלה בלחישה "איפה המפתחות של הצוללת."
"לא אצלי." היא התיישבה במיטה בעיניים עצומות
"לכי לחפש אותם,"
היא קמה מהמיטה והתחת הלבן שלה הבהיק באור שנכנס דרך החלון

הקולות מתלחשים לה כל הזמן, כמו שלד היא נראית. מוזלמנית מגעילה. ואיך כל הבנים רוצים אותה בכל זאת – ומאחורי הגב הן צוחקות לה ומוסיפות לפני שמה מיש.

וקפיצה הופ-הופ לסוף מרס 2003:
ואז אנחנו מתחבקים ואני צוחקת ובוכה בוזמנית. אנחנו מתחבקים ויורדות לי דמעות בלי שום שליטה.
וברדיו יש 'רוך וקושי' של אמדורסקי וככה בדיוק אני מרגישה כמו מחית של רגשות.
הרגע הנכון שבו הגוף והנפש יודעים למצא פתרון מלא תושיה, מתוך מצוקה – קסם. בבת אחת, בבדיקת בטא אחת אני הופכת לכל יכולה. יכולה לעצמי ולו ולשנינו.
אני עושה קסמים.

אני זוכרת אותה היטב, את מי שהייתי בשנים האלה. אני מזהה אותה בכל מילה ובכל ניואנס. זוכרת אפילו מה חשבתי ומה הרגשתי בזמן שכתבתי כל מיני דברים, אבל היא גם זרה ולא קשורה בכלום למי שאני היום. המרחק עושה את זה.
אבל את הקטע האחרון אני זוכרת בעל-פה וכשאני קוראת אותו עובר בי בדיוק אותו רוך וקושי שעבר בי אז. האינדיאני לקח אותי אחרכך ללמוד, זה היה יום ראשון ואני הייתי גבוהה בעשרה ס"מ והיה לי קסם משלי בבטן.