אני אוהבת רק מה שאני אוהבת – איים בזרם

shit," Willie said. "You never understand anybody that loves you
קראתי את איים בזרם בפעם הראשונה בגיל 18, בקיבוץ ההוא בדרום. כשחזרתי לירושלים הוא בא אתי, שבת סגרירית, אוקטוברית, המיטה שלי מתחת לאדן החלון הרחב והספר עליו. בדרך כלל אני הקראנית הכי מהירה במערב, אבל את איים בזרם קראתי לאט-לאט מההתחלה, כדי לבלוע כל מילה, כדי לשים לב לכל פרט. כדי להתאהב בתומס הדסון, כמו שידעתי שיקרה עוד לפני שפתחתי את הכריכה בפעם הראשונה.
ממרחק של שנים, אני לא מאוהבת בתומס הדסון אפילו מעט, אני לא מאוהבת באף גבר של ארנסט המינגווי ובטח שלא בו עצמו, הרי אין לי חיבה לגברי אלפא ומעולם לא היתה לי.
לקסם מילולי לקוני, בורא עולמות בכמה מילים מדויקות ויבשות, תמיד היה. לעמוד על קצות אצבעות, להציץ מעבר לגדר קצת גבוהה מדי ולנסות לקלוט בעיניים ובלב את מה שמעבר למילים, בין השורות, כל מה שלא נאמר חזק ממה שכן. מה החכמה בעצם לתת לקוראת לפענח לבד, רוצה – תכתוב, לא רוצה – אל.
אצל המינגווי המסה הלא מדוברת כבדה יותר מזאת שכן, והיכולת שלו להעביר עולם שלם בפערים הבלתי מדוברים היא גאונית.
נדמה לי שאצלו התחלתי לאהוב פערים. את מה שנתפס כדבר-מה ומתקבל בסופו של מסע כדבר-מה אחר. איך אחד רואה ואיך השני, מה הסיפור הפרטי של אחד שכלל לא משחק תפקיד אצל מישהו אחר.
אולי זאת אנוכיות המינגוואית שגורמת לגיבורים שלו להיות עיוורים לחלוטין אל מי שמולם, נדמה לי שהוא עצמו התמחה באנוכיות בלתי רואה. אני מעדיפה לחשוב שזאת היכולת שלו לקחת רק נקודה אחת אצל הדמות שלו ולהראות אותה בדרך שתשאיר לדמויות שמולה מרחב תגובה נפשי שאותו ישתוקק הקורא למלא.
האם הוא היה כלכך מתוחכם ועשה זאת במודע? האם הוא דאג לדמויות האחרות שלו? האם הוא חיבב אותן בכלל או רצה שיהיה להן טוב? הקוראת שהיא אני כיום, אוהבת סופרים שדואגים לדמויות שלהם, שרוצים שיקרו להן דברים טובים, שחשוב להן שהסבל לא יהיה לריק. ברור לי שלהמינגווי זה לא שינה כלל, הוא לא ראה אותן ממטר, לא את תומס, הגיבור שלו ולא את הלוויינים שהקיפו אותו. סתמיות מעצבנת – מחושבת היטב ומתסכלת נורא.

הרבה שנים לא קראתי את איים בזרם, הוא כמו אהבה ראשונה על כל כאבי הלב שבה ועל הרגשות המוקצנים והמופרזים. גברי מאד, מלחמתי, קאובואי, קשוח ורגיש וגורם להרמת גבות של "נו, באמת." אבל אני יודעת שכמו אהבה ראשונה, אם אחזור לקרא אותו שוב, הנוסטלגיה תסחוף אותי וגם אם לגמרי לא ארצה ישבר לי הלב בגלל תומס הדסון הבן-זונה עם הצ'ארם הבלתי נגמר.

שיר מריר לחמישה במרס

מודעות פרסומת

2 responses to “אני אוהבת רק מה שאני אוהבת – איים בזרם

  • שירי

    בעיניי, הקטע הכי מרטיט בספר הוא רגע המפגש של תומס הדסון עם אהובתו מהעבר: "זו היתה היא. אף אחת זולתה לא היתה יוצאת ממכונית בצורה כזאת, כאילו חסד גדול היא גומלת לרחוב בדרכה עליו".
    לא הבנתי למה התרגשתי כל כך מהפסקה הזאת עד שנתקלתי בתיאוריה שלך לגבי המינגוויי. אני חושבת שאותה הוא ראה. או לפחות ניסה, לא?

    • yaelasya

      הוא בהחלט ראה, ולדעתי אבחנתו דקה וחריפה מאד. הוא רואה הכל, אבל כדרכו של וירטואוז-נרקיסיסט, הוא מעדיף את הצורני- הג'סטות האיקוניות ולא את החמקמק שבקצה האצבעות.
      תשוקה היתה בו ללא ספק והוא כתב ארוטי מאד לטעמי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: