זה היה הקיץ שבו המוח שלי השתתק ולא הפסיק למלמל לעצמו. לא באמת למלמל, אולי לזמזם, אולי לפספס פסים קטנים של נמצא – לא נמצא – נמצא – לא נמצא.
הילדים הסתובבו סביבי כמו מסביב לאדם קודח. מחבקים וקצת סולדים. אוהבים ומפנקים ומסתלקים בחוסר סבלנות לכל סימן של חולשה. זיהיתי את אביהם וזה הצחיק ודכדך אותי; הצורך להיות פותר פתרונות מגן, מול אי סבילות לבולשיט, ואני הייתי כל-כולי פקעת סבוכה של אי יכולת ובולשיט.
איבדתי בקיץ הזה אהובה ואהוב, אהובה שמתה מוות מנוול ואהוב שהבהיר לי שאיני רצויה בחייו בשום דרך. אי אפשר כמובן להשוות בין מי שאינה עוד ומי שישנו, כי את החסר שלה אני לא יכולה אפילו להתחיל לשאת בעוד שעל שלו אני מתאבססת עד תום.

איבוד של אהובים דבר עצוב הוא. המהירות האלימה של מוות שנותן בוקס בפרצוף ומשאיר אותך משותקת וחסרת אויר ליטרלית. הפעולה הטבעית של שאיפה ונשיפה שהופכת באחת לכאב פיזי, מייסר ומסריח.
מעבר לאין הפיזי שנפער ואין להשיבו, ישנו אין רפאים.
ישנו אין גופני כמובן. זה של מבט מעבר לחדר, וההוא של מגע שאני אפילו לא מסוגלת לחשוב עליו מרוב כמיהה (היד הלבנה והבצקית בין ידי, הנשיקה שהטבעתי בה לפרידה בבית החולים. השפתיים הלא סלחניות שלו שלא החזירו לי נשיקה, בדווקאיות של 'לא מגיע לך'). מגע האויר שנמצא בין שני אנשים שחולקים חלל. רובצות שעות ביחד באי מעש או משוטטות, והאויר בינינו מלא זו בזו. האויר בינינו מלא במחשבות ובדיבורים שמתערבבים. האין שרוצה לומר דבר-מה שמיועד לאוזניו הבלעדיות של אדם מסוים והמילה נאמרת ומהצד השני לא בא כל מענה. הו, אפשר לדעת בראש מה המענה האפשרי ואפילו לנהל שיחה שלמה שבינך ובין הרפא אבל זה עצוב מדי ולפעמים עלוב מדי. נואשתי לדבר האמיתי. לאדם האמיתי שאינו.

מבלי להפחית מהאבדן האנושי הבלתי נסבל בחיי, התאבלתי על אבדנן של שתי שפות אם. כמה פעמים בחיים אנחנו נתקלים במי שדובר את שפתנו אנו (לא הרבה. רובם הם מראית עין, אבל 'על-באמת' ספורים ונדירים ואהובים לעד), מהניואנס הראשון, מצרוף ההברות התינוקי הראשוני של הכרות בין שניים שבו נוצר הקסם של שפה אינטימית שמתקשרת בהתייחסות אגבית, בלעג קל או בנדיבות וורבלית וירטואוזית שברור שתובן ותעורר בצד השני את המענה המתבקש. אני קוראת להם אנשי האמצע. אלה שמהפגישה הראשונה איתם מדברים או שותקים מהאמצע. הנה שפה שנמחקה והופ, עוד אחת. אוצר המילים שלי דולדל ברגע ואין לי לאן להוליך את הריק.
אני מחפשת בחודש האחרון אנשים שידברו בשפתי או ישתקו בה. אני נדבקת לאנשים מהעבר ביצירת אשליה של מוכר וידוע מראש על סמך היסטוריה משותפת ולאו דווקא שפה. ברגע לא צפוי מוצאת גם את מי שתמיד דיברה בשפתי והיא חלק ממני מאז ומעולם למרות שנים של נתק.

אני חוזרת אל סלינג'ר, הנחמה האולטימטיבית עבורי. גיבוריו המלהגים ללא סוף, שמחפשים מוצא ומזור. הולדן וסימור ופראני אהובתי, אדוות האנשים סביבם שאין בהם שום שקט (זה לא באמת נכון, תמיד ישנה דמות אחת עמידה ונוכחת, שהיא סמן של רוגע וקבלה עצמית). הצורך האמוני המפורק להאחז. הורי, הלא אמוניים כלל, שאין להם ולבודהיזם ולא כלום, גידלו אותי בתוך ההבנה שמוות הוא חלק מהחיים (זאת גם תפיסת היהדות, אבל הבודהיסטית מתאימה כאן יותר). האבל והצער הם שם כי הם שם. אנחנו חיים בכפיפה אחת ויכולים לערבב כאב וצחוק וחסר ושמחה ואין ויש. כי הם שם. זהו תהליך אחד, מעגל אחד. זה לא גורע מהצער. הצער הנורא והעמוק שאותו צריך ללמוד לשאוף פנימה ולתת לו להתקיים. לא למלא ולא לשלוט. להיות, כי הוא חלק מהעניין והוא כאן כדי להשאר.
אני שמחה שנפרדנו כמו בכל יום, היא על המיטה שעונה על כריות, פטפוט סתמי שמדי פעם גלש למחוזות המנותקים שלה, אבל היה יחסית מקורקע. צחוק, קצת סרקזם בריא. סתם חברות שרובצות ביחד. שייק מתמרה וטארט שוקולד וחמאת בטנים.

Advertisements

11 responses to “

  • myreaderlife

    מוות זה אחד מהדברים הכי לא הוגנים שקימים. תמיד נרצה עוד. מרגישה תוך כדי קריאה את האגרוף בבטן שדיברת עליו. קשה להיות שם.
    את עניין שפת האם לא הבנתי עד הסוף, התחושה שלי היא שהתכוונת לדיבור עם האנשים שמבינים את העולם הפנימי שלך או שקורצו מאותו חומר. זו כמיהה אמיתית.
    את מדהימה וחבל שאת צריכה לחוות כזה כאב כדי לשחרר את המילים היפות שלך.
    את עוד תדברי את שפת האם שלך ויש לך עוד אהובים . לא אותם אהובים שאיבדת אבל אהובים אחרים.
    תודה ששיתפת בפוסט כל כך חזק ומחלחל. הקסם לא אבד לך.
    ג'וליאנה

  • אורית

    לא מכירה עוד מי שכותבת כמוך:רפרופים של מציאות שאפשר לקרוא רק בנשימה עצורה.

  • naamapg

    ברוך שובך, התגעגעתי כל כך לכתיבה שלך,
    למבט שלך על החיים המטלטלים האלה.
    אנחנו אמנם לא מכירות, אבל במובנים מסוימים
    אני מוצאת בכתיבה שלך בדיוק את הנחמה והנגיעה שרק שפת אם משותפת יכולה לעורר.
    הצלחת גם הפעם לתת לי מילים לתחושות עמומות שרוחשות בתוכי בשנה שחלפה, שגם אצלי היתה רצופת אובדנים מסוגים שונים.
    תודה, וכמה טוב שאת שם.

  • galitlm

    בדיוק כמו לפני 6 שנים בערך (הזמן הופך אצלי תמיד לעיסה בראש). וידעתי שאסור בשום פנים ואופן שתפסיקי, לא בגללך אלא בגללי. והנה, אני מרגישה שהתחברתי מחדש לחמצן כי מצאתי אותך שוב. והחיים נראים הרבה הרבה יותר טובים מלפני שעה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: