קטגוריה: אופנה

יום האם

and in a kitchen in Kentucky she thinks she's Peter Pan and in the bottom of a concrete basement Robin flies again

רוב הזמן היא חושבת על מה שפעם היא אהבה לעשות. על החדוות שחמקו מידיה וחזרו חמדניות בחודשים האחרונים, גורמות לה לבחוש, להקציף וללוש בכרית כף היד החזקה שלה. לפעמים בכוונה היא עושה את עבודות הבית בעקבים גבוהים וטישירט צמודה, ממציאה לעצמה מילים משחקיות תוך כדי. כי היא כבר כמעט לא כותבת, רק מצחיקה את עצמה בלב. הסיפורים שלה התחברו – זה שקורה במציאות וזה שקורה בתוכה, הם קרובים מאי פעם, אבל הם גם הפכו להיות פרועים והמציאות שלה עולה על דמיונות השווא שבהם נהגה לבלות שנים שלמות.

הילדים שלה שוכבים איתה במיטה, מצידיה. שניהם מתגנבים בסביבות חמש בבוקר וגונבים לה את השינה, את השמיכה ואת הבקבוק החם. אחד מתחכך בזרוע ואומר – הרך שלך קריר ונעים. השני שותל נשיקה עם ריח פה נורא על הכתף המקועקעת. היא מספרת להם סיפור טפשי שמצחיק אותם נורא וקמה להכין קפה ולהניח לכל אחד פרוסת עוגת שיש שמנה ורכה על-יד השוקו שלו. במקלחת היא עומדת שעה מתחת למים רותחים נותנת להם לשטוף לה את הראש חזק-חזק מתעלמת מהצעקות של הילדים או מהשאלות האקוטיות שלהם ממש כרגע (למה תמיד את מתקלחת בחושך? את לא פוחדת?), לפעמים היא כורעת מחבקת את הברכיים ונותנת לזרם על הגב ולתוך החריציה ואין לה כלום בראש. כלום.

I'd kill a dragon for you

היא לא רואה את הילדים היום, הם אצל ההורה השני. איתו היא מנהלת מערכת יחסים ידידותית במידה, לפעמים הם מרחרחים זה את זה מעל אלכוהול כזה או אחר ומשחקים פנטזיה רומנטית. יש מישהו אחר שלומד לדבר באותה שפה שלה, שמלמד אותה לדבר בשפה שלו, שנותן לה להבין שהאש שהיא יורקת לא מפחידה אותו והחשמל בידיים שלה לא הרסני אלא מרפא. בלילות שהיא איתו היא לובשת את גלימת גיבורת-העל השבירה, הבלתי מנוצחת שלה ואוספת את השיער קריר ומאורגן עם מבט ספרני בעיניים, proper and prim but she goes commando.

she's a silver lininig lone ranger riding through an open space

ביום המשפחה הם מקבלים תעודות. לארוחת צהריים יש גלידה תות, גלגלי עוגיות שוקולד-צ'אנקס ענקיים נשיקות ומסיבת ריקודים עם הגורילז והארקטיק מאנקיז. הם רוצים רק את הגודיז. אחד רוקד איתה, הוא גבעול קרקסי שדומה מדי לאביו, השני נוזף בה להפסיק לשיר ולרקוד – "אני מכיר אותך בעל-פה," הוא אומר. "אתה אפילו לא מתחיל להכיר אותי פשפש מרזבים," היא חורצת לשון, מסחררת את אחיו סביב-סביב.

בערב, כשהיא נכנסת אליהם לחדר, לבושה חצאית ארוכה וחולצה מהוגנת עם כפתור אחד פתוח מדי מתחת למעיל עור, השיער שלה פזור ולא מסורק ומעל החימומיה שפולטת רוח חמה הוא מעופף סביב פניה. הגבעול מרים את ראשו מחוברת הקומיקס שהוא קורא, סוקר אותה בone over מעריך שכבר אינו לגמרי ילדי ואומר: "את כלכך יפה אמא, עם השיער הארוך שלך מתנופף ככה והעיר מתפוצצת מאחורייך."


לונדון בקיץ עם ילדים וגם קצת בלי

1. בהיותך הקלאמזי שאת, רוב הסיכויים שכשאת מפלסת את דרכך בינות המוני האנשים ברחובות לונדון, שקיות בידייך ואטיטיוד בהליכתך, לבושה בג'ינס האהובים עליך וטי-שירט לבנה, תמעדי על המרצפות הבלתי אפשריות ותרדי על ברכייך באמצע הרחוב. כן, הג'ינס יקרעו, כן, כולם יעמדו ויסתכלו (וכמובן איש לא יגש לעזור לך לקום), הסגול בברך יהיה בגודל של הלונדון איי והפצע המכוער באמצע ימנע ממך ללבוש חצאיות קצרות וימרר את חייך כל החופשה.

2. בזמן השהות בלונדון יעבור גל חום על העיר. הבריטים לא בנויים לחום של 30 מעלות. הם רגילים ללבוש בדים סינטטיים, חליפות וחולצות מכופתרות אל-על. כל הקרירות המקסימה, התסרוקות הגבריות המצוינות והפאסון מתנדפים. במקומם מגיעים עיגולי זיעה מביכים בבתי השחי, מבט מזוגג באנדרגראונד, שורטס ושמלמלות פעוטות ובאופן כללי הרגשה של תל-אביב ביום שישי בצהריים עת כולם בדרך לים. כסאות נוח פזורים לנוחיות המשתזפים בפארק קנזינגטון, איים, איים של פשוטי חולצה או לובשי בגד ים שרובצים בדשא שהצהיב מחמת השמש. ילד אחד משחק מסירות, השני על גדות הסרפנטיין, שני מבוגרים שקיבלו קיץ לא צפוי שוכבים בפארק וחולקים פטל אדום מתוק ודובדבנים שמנים בפאונד, אם כבר גל חום, ככה הוא צריך להיות.

3. דיוויד בואי כאן.

אומרים שזאת התערוכה הכי מצליחה בV&A אי פעם. תור של ארבעים דקות לקופת הכרטיסים, עוד ארבעים דקות לסבבי הכניסה המדודים בין קבוצה לקבוצה. לפי התלבושות המרהיבות שלו (חליפת האבוקדו מההלייב אייד, המעילים של מקווין, תלבושת קתרין הפבורן המושלמת), נדמה שמותניו של דיוויד בואי לא התרחבו מאז שנות השישים ועד ימינו, טוב אולי רק קצת. לא סוד שאני מחבבת את דיוויד בואי בכל לבי, בשל השילוב של אינטליגנציה שמגובה בכישרון, מראה, פאסון וידיעה בדיוק מתי לוותר עליו לטובת הומור או תשוקה. נראה שכל אלה מגובים בהנאה אמיתית של עשיה, וביכולת הבחירה כמובן, באיך ובמה. ועם זה, נדמה לי שאם היה מגיע וצופה באנשים שצופים ברטרוספקטיבה שלו הוא היה דופק את הראש. המון-המון אנשים שקטים ומנומסים כי ככה מתנהגים בתערוכה בריטית בV&A, המוזיקה רועמת להם באוזניות והם לא מנידים ולו אצבע במקצב.

סוביניר מדליק, בובת נייר דיוויד בואי עם בגדים מזיגי סטרדאסט ועד היום. להיט.

 

4. ומה עם הילדים

אנחנו לא תיירים טובים, המחשבה על הדחקות בתורים (סליחה, לא הדחקות, עמידה מנומסת, כמעט מדיטטיבית בתורים אינסופיים), לא עושה לנו טוב. מיוזיקל הוא הגיהינום הפרטי שלי, וללכת לאיבוד ברחוב אוקספורד בין החנויות הסינטטיות אדירות המימדים, הוא סיוט שמתגשם. ובכל זאת, שני מבוגרים ושני ילדים שלכל אחד צרכים ורצונות אחרים – הימים היו באוריינטציה ילדית והערבים במבוגרית.

לגו-לנד, על יד וינדזור, משמחת לקטנים ולגדולים בלי להעיק מדי, כולל תערוכה מרשימה של שחזור קרבות ענק ממלחמת הכוכבים ושלל מתקנים מלהיבים יותר ופחות. וכמובן-כמובן מסחטת כספים מאין כמותה.

האקווריום על כרישיו ומנטותיו.

משום מה, טרפלגר היתה המקום שהילדים הכי נהנו בו. אין כמו טיפוס על אריות והמצאת אגדות ומשחקי תפקידים.

 

ומה יצא לי מלונדון –

הבנה על מה שאני אוהבת ומה שלא, על כמות לעומת איכות ועל העדפה מוחלטת של הערך השני. אני מעדיפה לדעת בדיוק מה אני רוצה, לעקוב אחר הפריט ולחסוך כדי להרשות אותו לעצמי. לא שלושה פריטים על-יד, אותו עצמו ותו לא.

שום הבנה על מערכות יחסים.

שמחה גדולה במשפחתי על מוזרותה, תפקודה הלקוי והדרכים העקומות שדברים קורים בה.

ממתקים

ג'ינס פרימיום במידה מגוחכת ממש

ארוחת ערב אחת מופלאה ועוד שתיים קרובות.

בשנה הבאה בית חוה באומבריה.


הדברים

"… ולא העשירו את מלתחתם אלא בביקורים מתמידים בשוק הפשפשים, ופעמיים בשנה, במכירות צדקה שארגנו אנגליות זקנות למען הכנסיה האנגלית סנט ג'ורג', שבהן היו הרבה פריטים – לגמרי מתקבלים על הדעת, אין צורך להוסיף – שתרמו דיפלומטים. לעתים קרובות גרם להם הדבר אי נחת: הם נאלצו לפלס להם דרך בהמון ולחטט בערמות של זוועות – לאנגלים אין תמיד אותו טעם משובח שמייחסים להם – לפני שהצליחו לחלץ איזו עניבה מפוארת, אבל ללא ספק קלת-דעת מדי עבור מזכיר בשגרירות, או חולצה שהיתה פעם מושלמת, או חצאית שהיה צריך לקצר.

הייתי בחתונה. כלה מתוקה, חתן מחמדים, לא זה העניין. הרגשתי אלימות סביבתית. משהו בפרהסיית האירועים המחרידה. עוד מאכל ועוד מאכל, עוד פיטום ועוד פיטום. איפה הנקודה שבה אירוח ביד רחבה הופך להיות תוקפני. מהי הנקודה שבה זה לא מתאים חברתית-רגשית-מעשית-אנושית, לשתף פעולה עם  התנהלות אוטומטית מסיבתית שכזאת. אני לא הולכת כמעט לאירועים וחגיגות, לפעמים כן, כשזאת שמחה של אדם שאהוב עלי.

כמויות הבשר שהוגשו היו מטורפות (אני בטוחה שלאנשים אחרים המינון נראה סביר, ואף יכול להיות שהוא באמת היה כזה, אני לא האדם המתאים לדעת דברים כאלה). אני צמחונית מאד קטנה (דילטנטית, אני נהנית לקרא לעצמי), למרות שבשנים האחרונות אני כמעט ולא אוכלת בשר על בסיס קבוע או מבשלת כזה. השיקולים שלי באי אכילת בשר נעים בין האפטר-טייסט הנורא שלו ובין מחשבות אקולוגיות על חמלה לאדמה, לחי, לעצמי ולילדי. מה שאני מעוללת ומה שמעוללים לי. רוב הזמן אני לא מסוגלת לקחת בזה חלק ומעדיפה להחשב סמי-רוחנית קוקוריקו ולחיות עם עצמי בשלום (מצד שני, כאמור, אני לא צמחונית).  אני גם מוסרנית קטנה מאד, כל עוד לא נדחפים לחיי, אני לא רואה הכרח להדחף לחייהם או לשיקוליהם של אחרים, אבל בכמויות, בבזבוז, בידיעה שאחרכך הכל נזרק , יש משהו שאשתמש במושג שאני לא משתמשת בו כמעט – לא מוסרי.

אם יש משהו שהתהליך  שעברתי לימד אותי הוא – להשתמש די צרכי. לקנות רק את מה שצריך (זה לא סותר את מה שרוצים). לא לכפות, לא לדחוס, לא להרגיש חובה מסיבה כזאת או אחרת.  תמיד יהיה עוד. תמיד. ואם לא היום, אז מחר או בעוד שבוע. ואם אף פעם לא? אז לא. חלק מהלימוד הוא ההתמודדות עם האין ממקום ענייני ולא רגשי. לא להרגיש מנועה ולחוצה כי אין, אלא לקבל את העובדה שזה חלק מהחיים.

ומה עם החרדה השואתית? הדור שני? הלאגור, לקנות ולאגור, ולשמור ולפעמים גם להחביא מעצמי כדי שלא אדע שקניתי ואגרתי. עם החרדה אפשר להתמודד. כל עוד אינה קיומית (היא לא, אני כבר יודעת לזהות את זאת הקיומית שנגדה אין מה לעשות), אפשר להתמודד איתה ואפילו בחן מסוים.

"אלא שהברירה היתה כמובן בין זה ובין לא-כלום: הפער, הגלוי לעין כל, בין האיכות של טעמם בבגדים (שום דבר לא יפה מדי עבורם) ובין כמות הכסף שהיה בידיהם בימים רגילים היה סימן מובהק, אם כי משני בסופו של חשבון, למצבם הקונקרטי: הם לא היו יחידים; במקום  לקנות במכירות סוף העונה, כמו שעושים בכל מקום, שלוש פעמים בשנה, הם העדיפו בגדים משומשים. בעולם שלהם, זה היה כמעט חוק לרצות תמיד יותר ממה שיכלו לרכוש. לא הם קבעו אותו; זה היה חוק הציביליזציה, נתון שבעובדה, שעולם הפרסום כולו, המגזינים, אמנות התצוגה, מראה הרחוב, ואפילו, מבחינות מסוימות, מכלול המוצרים המכונים בפי כל תרבותיים, היו הביטויים הנאמנים ביות שלו.

ברגעים שבהם אני עניה, אני מרגישה את הפאניקה מפעפעת. אני חייבת שיהיה לי. עכשיו. הרבה. בלי שום מדד או ביקורת עצמית.
שיהיה ויהיה עוד ואפילו לא באמת משנה מה. ניירות צבעוניים, מכנסיים חדשים, עוגיות, עגילים. אני לוחשת לעצמי בלב "תמיד יהיה, תמיד יהיה" וחושבת מחשבה מנחמת נוספת, "גם אם לא יהיה, יש לך די והותר. חשבי על הבגדים שהתופרת הצרה לך לפני שבועיים. חשבי על שמלות הקיץ שעדיין לא לבשת כלל, די. באמת די לך." גם אני אומרת לפעמים – לא אכפת לי ולא מחכה לסוף עונה, מענישה את עצמי בקניה יקרה מדי שהרבה פעמים כלל לא מתאימה לכיסי ולגופי. ההפך המוחלט מאותו מינון צונן וקר רוח שאליו אני כמהה.

הדיאטנית שלי שאלה אותי – אז אם כבר לא אוכל, את לא מרגישה צורך להתמכר למשהו אחר?

הלכתי עם השאלה הזאת והבנתי שאני לא מכורה לכלום. ממש לכלום.  האישיות ההתמכרותית נמצאת שם כמובן באחורי הקלעים, ביחד עם ההיא החרדתית, אבל אין משהו שאני לא יכולה בלעדיו. אולי למדתי סוף סוף את האיזון המיוחל. אני עדיין לומדת אותו, מתאמצת במינונים, מתאמצת ב'רק קצת' – חולצה אחת. שמלה. ממתק אחד. ביצת עין אחת.

יש דברים שהשתלבו בטבעיות מרשימה ליומיום שלי (ע' ביצת עין או ממתק), יש כאלה שהבנתי שאני לא צריכה אותם כלל ויש כאלה שאני רק רוצה ורוצה וממשיכה לרצות (מתוך עניין אינטלקטואלי מושכל כמובן, אני מהנהנת לעצמי בפרצוף הכי מודע לעצמו שאני יכולה ללבוש).

"הם טעו, לפיכך, כשחשו לעתים פגיעה בכבודם: ההשפלות הקטנות האלה – לשאול בנימה מהוססת למחירו של משהו, לנסות לחסוך, להסתכל בחלונות הראווה בלי להעז להכנס, לחמוד, להראות מסכנים – הניעו גם את גלגלי המסחר. הם היו גאים ששילמו פחות בשביל איזה דבר, שקיבלו אותו בחינם, או כמעט בחינם. הם היו עוד יותר גאים (אבל אנשים משלמים קצת יותר מדי על התענוג של לשלם יותר מדי) ששילמו ביוקר, הכי ביוקר, במכה, בלי להתווכח, כמעט מתוך שכרון, על מה שהיה, על מה שלא היה יכול להיות אלא היפה ביותר, היפה היחיד, המושלם.

"הבושות והגאוות האלה, היה להן אותו תפקיד, והן נשאו עימן אותן אכזבות, אותן ריגזות. והם הבינו, שכן בכל מקום, מכל כיוון, כל דבר גרם להם להבין, שכן תקעו להם את זה בראש במשך כל היום, במכות של ססמאות, של מודעות, של ניאונים, של חלונות ראווה מוארים, שהם עדיין קצת למטה בסולם, עדיין קצת יותר מדי למטה. אבל עוד היה להם סיכוי שלא יהיו במקום הכי נמוך, שיהיו רחוקים משם. " (הדברים/ ז'ורז' פרק, הוצ' בבל, עמ' 39-40)

אני חוזרת הביתה ופותחת את 'הדברים' האייקוני של פרק. אני פותחת אותו בדף רנדומלי וקוראת זרמי מילים. זרמי חפצים, זרמי תאורים, זרמי רצונות. לא מעניין אותי מה קורה לגיבוריו אחרי שנגמר הספר, לא מעניין אותי אם כשיגיעו לגיל ארבעים יהיו בורז'ואה מוברגים היטב שמקבלים  כל מה שנפשם חוצפת בו. הנקודה שבה הם נשארים במקום שרוצה עד הקאה, בעיניים כלות, מתוך ידיעה עד כמה זה נואש ומגוחך ולא נכון. המשחק בין המודעות הבורגנית לעתיד ובין ההיפסטריות המתכלבת מתוך גאוותנות (של מי שיודע היטב שזה מצב זמני).  בנקודה שלהם, בין ריפודי הספות, הקורות החשופות, כלי ציד המיוחס והבגדים, שם בדיוק, קפואים בזמן המתוסכל שלהם הם צריכים להשאר, ומתוך הכרות מעמיקה של ממש איתם, אני לא מרחמת עליהם כלל.


מטמורפוזיס 3. כל אחת והסיפור שלה – הגרסה הלבישה

"תראי אותי, אני נראית בול ספרנית." אני אומרת לבעלת החנות הצנומה, שלבושה כמעט תמיד אותו הדבר – ג'ינס שחורים פשוטים, אוקספורד מהוהות וסריג שחור קטן שמעליו מתאבכים תלתלים לא מסורקים, מבטא ואטיטיוד צרפתי. אני מודדת שמלת חלומות מכותנה בכחול עבודה (זה הצבע שאני הכי-הכי אוהבת עוד מימי המחנות העולים, מהקיבוץ, מתמיד. לא עומדת בפניו), כפתור אחד  סוגר מחשוף ושרוך ארוך כרוך כמה וכמה פעמים סביבי וקשור ברישול. "את יפה בתוכה," היא אומרת, מחמיאה לשמלה, ואחרי שהיא בוחנת אותי בענייניות מכל הכיוונים בידיים משולבות על החזה חורצת, "אל תקחי אותה עכשיו. אם היא צריכה להיות שלך, היא תחכה לך."

בעלת החנות יודעת את ערכם של בגדים, היא מתייחסת אליהם בכבוד וברצינות. הם יקרים, לא אופנתיים במוצהר ובעלי שיק נצחי, כאלה שיגורו בארון שנים. אני מוכנה להקשיב לה, לא לקנות בפרהסיה שלושה-ארבעה פריטים. למדוד, לחשוב, ללכת עם המחשבה והטעם המתגבש, לחשוב עוד קצת וכמו שהיא אמרה – אם היא צריכה להיות שלי, היא תחכה.

כזאת אני רוצה להיות, מזוקקת. מדויקת. מכניסה רק את מה שצריך לגוף, לארון, ללב. לאישה אטית כמוני מתאימה גישה אטית ומבוררת. פעם רו ואני הסתכלנו על זיקית, אולי רבע שעה היא טיפסה על ענף פצפון, רגל – הפסקה. רגל – הפסקה. וווופ לשון זריזה במיוחד לוכדת זבוב. לעיסה עצלה. הפסקה. במשחק ההכרות 'איזה חיה את' , אני נוטה לומר שאני לוטרה, כי זאת החיה שהייתי רוצה להיות, אבל אני זיקית. וזה מה שאני מנסה לעשות בארון שלי, לקנות רק את הפריטים שאני יודעת שאוהב לנצח ושלא ימאס לי מהם, כמו הבושם שריחו מלווה אותי מאז ומעולם ואני כבר לא מכירה את עצמי בלעדיו, כמו הליפסטיק  עם הצבע המדויק. ארון שכל בגד ובגד בו אהוב ונכון לכל עת, לא לעונה אחת אלא לתמיד.

בשנים האחרונות אני עוברת שינוי גדול, פנימי וחיצוני.  במשפט אחד – פעם הייתי רזה, אחרכך השמנתי והייתי שמנה מאד שנים ארוכות, אחרכך חזרתי להיות רזה. מצחיק לפשט זאת כך כשזה תהליך שמבחינתי נמתח כמו מסטיק לפחות 5-6 שנים של עבודה רגשית מעמיקה ומייגעת לפרקים וגם כזאת שלא נראית כלפי חוץ אבל אני יודעת כמה התקדמתי. בשנה וחצי האחרונות, הגעתי למקום שבו יש הלימה בין מי שאני בפנים ומי שאני בחוץ ומעולם, מעולם, מלבד ההריון הראשון שלי, לא הרגשתי כל כך שלמה עם מי שאני, שמחה ומרוצה בי ובכסותי. כמו שאמרה לי אישה אהובה 'כל כך נכון להיות בגוף שמגיע לך.'

פעם שמעתי את אייל שני מדבר על הסיבה שבשלה אנשים מוכנים לשלם הרבה מעבר ליכולות שלהם בקייטרינג לחתונה. הסיבה, הוא אמר, היא מי שהם רוצים להיות בעיני עצמם. לא הם עצמם, הרגילים, היומיומיים, אלא איזו משאת נפש, איזה מישהו אחר שמתגלגל, נראה אחרת, אוכל אחרת, מגיש אחרת, מרגיש אחרת. בשביל הרגשת היחודיות והשוני המגדיל ומבדיל, אנשים מוכנים לעשות הרבה מאד. כך גם בבגדים. כמי שאוהבת מאד בלוגי אופנה וההנאה הקטנה והמציצנית שלה הוא פורום אופנת נשים וגם כממציאנית עלילות קומפולסיבית, אני לא יכולה להמנע מהסיפורים המפורטים שאני בודה על דמויות פיקטיביות וקיימות וגם כמובן על עצמי בבחירות שלי (מה שבטוח, כולן, ממש כולן, בטוחות שהן מתלבשות נפלא, יחודי ושיש להן סגנון מאפיין, רובן המוחץ טועה). היכולת ליצור תמונה קטנה ומספקת בתוך בגד (או קריאה של ספר מסוים, או שימוש בבושם ספציפי, או אכילה של ביצת עין), מימוש הפוטנציאל הגלום בבגד שיהפוך את הלובשת למישהי מסוימת (ועוד לא התחלתי לדבר על מותגים מסוימים שרק מלדמיין את עצמי לובשת אותם אני הופכת לסצנה בסרט של רוהמר).

אז מה הסיפור שהבגדים שלי מספרים עלי.

משחק בגדי הספרנית שלי – חצאיות מנומסות, סראפנים, סריגים קלילים מונחים על חולצת כותנה מכופרת, מבט מודד מעל למסגרת המשקפיים ואיזו הערה קטנה, יובשנית ועוקצנית במידה.  משחק התיכוניסטית – באולסטאר, ג'ינס וסווטשירט (או חולצת פסים שגרמה לי לזמזם יום שלם papa don't preach). משחק הירושלמית הספק דוסית – חצאית מקסי חמודה, חולצת כפתורים קטנה או טי-שירט, שמלה שלא ברור אם היא מהוגנת או כלל לא יחד עם הפלירט האוטומטי שמתלווה לבגדים האלה.  אבל כל אלה הם ביני לביני ומשוחקים בהומור עצמי רב מדי ובמודעות גדולה לעד כמה הם משרתים אותי ברגע נתון ולא קשורים במאום לאיך שאני נראית או מתקבלת בעיני המתבונן. בגיל 41 נוח לי להיות מי שאני – חולמת חלומות לא פרקטית ולבושה לעילא, לפחות בראשי מלא המוך והקפיצים.