קטגוריה: אינטלקטראשית

each man kills the thing he loves

אני אוהבת רק מה שאני אוהבת
לפעמים זה לא מספיק.
אני אוהבת את מה שאני אוהבת לתמיד בעוצמות משתנות.
אז מה, כל אחד הורג את מה שהוא אוהב, ואף אחד לא מת.

“Yet each man kills the thing he loves,
By each let this be heard,
Some do it with a bitter look,
Some with a flattering word,
The coward does it with a kiss,
The brave man with a sword!
Some kill their love when they are young,
And some when they are old;
Some strangle with the hands of Lust,
Some with the hands of Gold:
The kindest use a knife, because
The dead so soon grow cold.
Some love too little, some too long,
Some sell, and others buy;
Some do the deed with many tears,
And some without a sigh:
For each man kills the thing he loves,
Yet each man does not die.”

ומה אם אהבה לא מספיקה בעצם, אם כל הכוונות הנהדרות, החלומות האלה שזוגות מטפחים לא עומדים במבחן של יומיום, של צרכים דומסטיים. מה אם השכנוע העצמי של מה שחייב לקרות, של מה שאמור לקרות, של התסריט שלא התרחש ושל זה שאולי יתרחש. מה אם אנחנו שמים לעצמנו רגליים על ימין ועל שמאל כי אנחנו לא יודעים אחרת.

לאן מגרשים את כל הניואנסים, את השיח הפרטי, את התנועות הקבועות, את ההתחלות והסופים? לאן הזכרון של הגוף הולך? של ריח וטעם, של רכות עור חלק וזרוע נמשים ושל ידיים מכפתות בלילה.
אני חושבת שהוא לא הולך לשום מקום, הוא אפטר-טייסט של אהבה, מה שנשאר גם שנים אחרי, כשעוצמים עיניים ונזכרים לאיזה שניה באבק של משהו – סצנות קטנות שבונות את אלבום התמונות של הזכרון.


אני אוהבת רק מה שאני אוהבת – יומנים

ההבדל בין בלוג ליומן הוא תהומי.
בבלוג, גם אם הוא חשוף להפליא, תמיד ישנה הידיעה שעיניים נוספות קוראות. הניסוח אחר, המחשבה אחרת, המיקוד שונה לגמרי. לעולם יהיה בו משהו ספרותי מעובד יותר ומעוצב.
אני כותבת יומנים מאז שאני זוכרת את עצמי. במשפחה שלי צוחקים על הסיפורים הבסיסיים שכתבתי כילדה, אלה התחלפו מהר מאד ביומנים – חיקויים של 'קטי יומנה של ילדה' (ההיה הוא אמיתי או מומצא?) הדבר היחיד שאני זוכרת משם היו ביצי הפסחא הצבעוניות שהכינה עם ילדי השכנים, ואיך שמחה בהן ואיך אמא שלה שברה אותן וזרקה לפח בכעס על כך שלא מכניסים הביתה מנהגי גויים.
אחר-כך היתה אנה פרנק, ביומן המצונזר וה"נקי" שלה, ומאוחר הרבה יותר סילביה פלאת' לאה גולדברג ווירג'יניה וולף על יומניהן הכאובים ועזי הרגש.

ביומן נייר אפשר לכתוב הכל.
הניסוח מהיר ופחות מחושב, וגם כשהוא מחושב, הוא מיועד לזוג עיניים אחד בלבד. בכיתה י"ב נתתי את היומן שלי לחבר שלי דה-אז, הוא נדהם שזה מה שאני חושבת באמת. הרי בדיבור הייתי כלכך שקולה ומנומסת. זה לא ממש נכון, גם הכתיבה שלי שקולה ומנומסת, ועדיין פרוצה, נועזת ודרמטית פי כמה מאשר שיח מדובר או מכתב נאה ומנוסח ויקטוריאנית.

יומנים הם כמו חלומות, הם מעניינים רק את מי שכותב אותם ולפעמים עוד שניים-שלושה שמכירים ומבינים את הרפרנסס. הם זרם תודעה די משעמם אבל גם מלהיב, כי כשהם אותנטיים הם מרגשים על באמת.

היה או לא היה מס. 1. (מתישהו אחרי הצבא), "לפעמים לא ברור לי איפה נגמר הדמיון שלי שבתוכו אני חיה רוב הזמן ואיפה מתחילה המציאות שאליה אני מתאמצת להתחבר. לא לוותר לעצמי, לקום ולהיות ולא לשבת בבית ולרחם על עצמי.
אבל אז באים ימים כמו יום ששי, שכל מה שאני רוצה זה לשבת בבית ולהרגיש מסכנה. יוצאים לי שדים קטנים ומרושעים מהבטן ומשחקים לי בחיים וברגשות. עוקרים שלוות נפש מדומה והופכים הכל לגועל מושלם. כל מה שמתחשק לי זה להעלב מדברים שכבר מזמן נשכחו ולשחזר סיטואציות שאף אחד לא זוכר ולי פתאם ממש לא בא לשכוח.
כמו בכל שנה אני נופלת כלכך נמוך שזה מגוחך, בכל שנה אני נזכרת באחור שזה קורה תמיד במחזוריות ואז כבר בא לי להמציא משתיק קול לבכיינות המעצבנת של עצמי. תשתקי כבר.
"

היה או לא היה מס. 2 (בצבא נדמה לי, אין תאריך), יודע מה, זה בכלל לא אכפת לי מה אתה רוצה ומה לא. ומה אתה אומר ומה לא. מה בכלל קורה איתך.
אני יודעת שיש משהו באויר. אולי לא באויר שלך, אבל בשלי הוא כבר קיים. אני זוכרת כשרק הכרנו ואני הייתי מביאה לך מכתבים ואתה התעלמת ממני בהתנשאות של גבוהים עם אף. אחר-כך כבר דיברנו שעות בעוקצנות טיזרית – היפוטתיקלי ספיקינג.
ואני אהבתי אותך ואתה לא אותי ואפילו לא היה לי אכפת.
ועכשיו הבחור ההוא שיש בו משהו ממך ומבהיל ומושך ומרתיע ואני משתדלת כלכך שלא יורגש. נעזוב את זה, תמיד אני עוזבת. עושה רגע דילן – כמה פעמים אמרתי שזאת הפעם האחרונה שאחשוב עליך בכלל."

היה או לא היה מס. 3 (מתישהו לפני שהתחתנתי) העוגות שהכנתי לטעימה היו – עוגת גבינה ושוקולד לבן אפויה, עוגת שוקולד טרפל כבדה ועמוסה, מוס קפה וטופי עם פקאנים מסוכרים, פאי אגסים עם ג'ינג'ר ודבש. נפלאה.
פגשתי שם את י. שהיה רס"פ שלי בצבא והיום מנהל ב… הוא תמיד היה מעצבן עם הטון הפלגמטי שלו והעיניים שנתקעות עלייך ולא עוזבות. מימיות כאלה ושיער לבן. אמרנו שלום ומה נשמע מנומסים ואז הוא: "הפעם האחרונה שראיתי אותך היה בלילה ההוא על האופנוע ברחביה." מי מבקש ממך לזכור דברים שאתה בכלל לא אמור לזכור? מה זה כאן תחרות הזכרון הארוך ביותר? להזכיר לך את הלילה ההוא בהאחזות עם הברך שלך והברך שלי והעיניים שלך והשתיקה המעצבנת של מי ידבר קודם?
כשהתלוננתי לש. (AKA האינדיאני), על הפלגמט המרגיז, הוא צחק. הבוס של ש. אמר שלפאי האגסים שלי יש טעם של געגועים למשהו שלא יודעים מהו. קיבלתי את העבודה.

עכשיו אני לא יכולה להפסיק.
שיר יום שמש ל10 במרס


אני אוהבת רק מה שאני אוהבת – איים בזרם

shit," Willie said. "You never understand anybody that loves you
קראתי את איים בזרם בפעם הראשונה בגיל 18, בקיבוץ ההוא בדרום. כשחזרתי לירושלים הוא בא אתי, שבת סגרירית, אוקטוברית, המיטה שלי מתחת לאדן החלון הרחב והספר עליו. בדרך כלל אני הקראנית הכי מהירה במערב, אבל את איים בזרם קראתי לאט-לאט מההתחלה, כדי לבלוע כל מילה, כדי לשים לב לכל פרט. כדי להתאהב בתומס הדסון, כמו שידעתי שיקרה עוד לפני שפתחתי את הכריכה בפעם הראשונה.
ממרחק של שנים, אני לא מאוהבת בתומס הדסון אפילו מעט, אני לא מאוהבת באף גבר של ארנסט המינגווי ובטח שלא בו עצמו, הרי אין לי חיבה לגברי אלפא ומעולם לא היתה לי.
לקסם מילולי לקוני, בורא עולמות בכמה מילים מדויקות ויבשות, תמיד היה. לעמוד על קצות אצבעות, להציץ מעבר לגדר קצת גבוהה מדי ולנסות לקלוט בעיניים ובלב את מה שמעבר למילים, בין השורות, כל מה שלא נאמר חזק ממה שכן. מה החכמה בעצם לתת לקוראת לפענח לבד, רוצה – תכתוב, לא רוצה – אל.
אצל המינגווי המסה הלא מדוברת כבדה יותר מזאת שכן, והיכולת שלו להעביר עולם שלם בפערים הבלתי מדוברים היא גאונית.
נדמה לי שאצלו התחלתי לאהוב פערים. את מה שנתפס כדבר-מה ומתקבל בסופו של מסע כדבר-מה אחר. איך אחד רואה ואיך השני, מה הסיפור הפרטי של אחד שכלל לא משחק תפקיד אצל מישהו אחר.
אולי זאת אנוכיות המינגוואית שגורמת לגיבורים שלו להיות עיוורים לחלוטין אל מי שמולם, נדמה לי שהוא עצמו התמחה באנוכיות בלתי רואה. אני מעדיפה לחשוב שזאת היכולת שלו לקחת רק נקודה אחת אצל הדמות שלו ולהראות אותה בדרך שתשאיר לדמויות שמולה מרחב תגובה נפשי שאותו ישתוקק הקורא למלא.
האם הוא היה כלכך מתוחכם ועשה זאת במודע? האם הוא דאג לדמויות האחרות שלו? האם הוא חיבב אותן בכלל או רצה שיהיה להן טוב? הקוראת שהיא אני כיום, אוהבת סופרים שדואגים לדמויות שלהם, שרוצים שיקרו להן דברים טובים, שחשוב להן שהסבל לא יהיה לריק. ברור לי שלהמינגווי זה לא שינה כלל, הוא לא ראה אותן ממטר, לא את תומס, הגיבור שלו ולא את הלוויינים שהקיפו אותו. סתמיות מעצבנת – מחושבת היטב ומתסכלת נורא.

הרבה שנים לא קראתי את איים בזרם, הוא כמו אהבה ראשונה על כל כאבי הלב שבה ועל הרגשות המוקצנים והמופרזים. גברי מאד, מלחמתי, קאובואי, קשוח ורגיש וגורם להרמת גבות של "נו, באמת." אבל אני יודעת שכמו אהבה ראשונה, אם אחזור לקרא אותו שוב, הנוסטלגיה תסחוף אותי וגם אם לגמרי לא ארצה ישבר לי הלב בגלל תומס הדסון הבן-זונה עם הצ'ארם הבלתי נגמר.

שיר מריר לחמישה במרס


זן

 

 

לפני כמה בקרים, כשנהגתי בדרך לעבודה, התנגן השיר של לאה גולדברג שאני הכי אוהבת (טוב, לא הכי, איך אפשר הכי? ומה עם ו.. וגם)? אז אולי לא השיר שאני הכי אוהבת, אבל זה שאני הכי מבינה, זה שנכתב עלי, שפרוש עליו דוק ניהיליסטי, מרים כתפיים של "ככה זה."
זה מכבר אין איש מחכה לי שם.
ואם אין ים, הרי אין גם ספינה.
הדרך קצרה. החוג צומצם.
ובכן מה?
עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה.
 
שרתי עם אושיק לוי ואז זה היכה בי.
לא הרגשתי כך כבר זמן רב מאד-מאד.
לא שמיליו אינן נכונות עבורי יותר, לא שמשהו מהשיר הזה הוא לא האמת הצורבת והמרירה של היומיום הקיומי, אבל חודשים שלא התעוררתי בבקר ואמרתי לעצמי בלגלוג עצמי או באי חשק  "ובכן מה?"
אחרי מותי עוד יהיה משהו בעולם.
מישהו יאהב מישהו. מישהו ישנא.
הדרך קצרה. החשבון לא הושלם.
ובכן מה?
עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה.
חכמת הזן שהיא אני, מרימה אגודל בהערכה: "את חיה בהווה. את חיה את מה שיש לך בזמן נתון ואת מלאת שמחה ותודה. מהנקודה הזאת יכולים לקרות רק דברים טובים."
שלא תהיה טעות, אני עדיין רוצה לדעת מה יקרה בעמוד הבא, אבל אני כבר לא נואשת ומוכנה לחכות בסבלנות. יותר מזה, אני מספיק גדולה לכתוב אותו בעצמי ולא לחכות שהוא יכתוב את עצמו. לא לחוץ לי לפתוח את הספר מהסוף ולקרא קודם כל את העמוד האחרון.
הטל נופל, ערב צונן על פני.
על פרשת הדרכים הקרובה אותה תחנה.
מחר אני אתעורר ואפקח את עיני –
אלוהים אדירים.
עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה.
אני לא נאיבית, אני יכולה לכתוב מיליון פרקים, מיליון תסריטים מפורטים. אני יכולה לחשוב את המחשבות הנכונות ולחיות חיי זן מנחמים ומרגיזים ועדיין לא יהיה לי הפרק הספציפי. דפים יקרעו ויתעופפו באויר, מילים ימחקו, אני אהרוג דמויות על ימין ועל שמאל באכזריות מוחלטת ואתעלל בעצמי באלימות מלאת כוונה.
נכון לעכשיו הדרמה שלי מאופקת ונאה, עטופה סט לנז'רה מתחרה.
חכמת הזן שהיא אני אומרת: "אם אין איש מחכה לי שם, אז לא." אבל הוא מחכה.

מבחן 8

אחרון בגרדנרים (אז אני אינטליגנטית או לא? אני טובה? אני מתאימה? אני מספיקה?)

אינטליגנציה תוך-אישית

אני מהרהרת הרבה על דברים שאני עומדת לבצע, או לאחר מעשה – לא עד כדי כך. בסופו של דבר אני פשוט עושה ויודעת שזה הדבר הנכון עבורי ברגע נתון. אחרי בשום פנים ואופן. נעשה ושלום תודה (לא אכפת לי ללהג על התהליך לנצח, אבל האם אני עוד מתלבטת או חושבת מחשבות למה או מה אם – ממש לא).

אני מסוגלת ללמוד מכשלונות – אני מקווה שכן. וכשאני ממחזרת אותם אני נוטה להמציא לי אג'נדות שיצדיקו אותם ויהפכו אותי לגיבורה של עצמי.

יש לי תחומי עניין שאני שומרת לעצמי – יש לי עולם שלם שאני שומרת לעצמי.

אני מכוונת את עצמי ליעדים שקבעתי לעצמי בחיים – אף פעם לא היו לי יעדים בחיים. בשנים האחרונות יש לי וכן, כנראה שאני מתקדמת אליהם בצעדי צב כאלה או אחרים.

אני מודעת ליכולותי ולחולשותי – יותר מדי וכל הזמן

אני בעלת חשיבה עצמאית – זאת מהות הדברים בעיני ומהחשובים שאני יכולה ללמד את ילדי (ובאירוניה דקיקה, כמו שאמר בריאן, "כולכם אינדיבידואליסטים." וההמון החרה החזיק אחריו, "כולנו אינדיבידואליסטים.")

אני כותבת יומן – בערך מהרגע שלמדתי לכתוב. עד היום אני ממלאה מחברות (ובלוג)

אני מעדיפה לעבוד לבד מאשר בקבוצה – לבד. לבד. אבל שהקבוצה לא תהיה רחוקה מדי.

אני יודעת לבטא היטב את תחושותיי ואת רגשותיי – כן.

אני יודעת להקשיב לעצמי (להיות מודעת לרגשותי, רצונותי, צרכי וכו') – מאד. תהליך ארוך ומפרך של לימוד ושל אילוף ושל הבנה. לא, זה לא נגמר אף פעם.

 

שיר לשלושים במרס. עוד אחד שנכתב ממש בשבילי ושרה נינה עם קול המלאכים והלוק המושלם

I'm a frequent flyer, a notorious liar
But I can't get close enough
I never get close


מבחן 7

שמרתי את הג'וסי סטאף של גרדנר לסוף

אינטליגנציה בין-אישית

אנשים נוטים להתייעץ אתי בנושאים שונים – אנשים נוטים לספר לי דברים שהם לא חשבו שהם יוציאו מהפה בחיים. הם גם אומרים עלי שאני מטפלת מבוזבזת (אני טוענת בחום שאין לי מספיק סבלנות ועניין לטפל באיש, יש לי כח בדיוק לילדים ולעצמי), אבל תובנות מדויקות אני מחלקת בחינם.

אני מעדיפה פעילויות קבוצתיות על-פני פעילויות עצמיות – הו, לא. אני יכולה לשאת מינונים מאד מדודים של חברה. קבוצות גדולות מעייפות אותי. אני מצוינת באחד על אחד וגם זה מתיש אותי די מהר (בחברת עצמי לעומת זאת, אני ממש טובה, אפרופו לא משתעממת לעולם).

אני בדרך כלל משתפת אנשים בחוויות שלי,בהתלבטויות, בהחלטות וכדומה – כן. אני אוהבת לספר ולחלוק אבל בערבון מוגבל – אני אוהבת לשמוע את הניסוחים שיוצאים לי מהפה, זה הופך לסיפור משעשע או מוגזם שכזה – סוג של בידור טוב שבדרך כלל מארגן לי את המחשבות טוב יותר. בסופו של דבר את שברונות הלב הקטנים, טרדות היומיום ומה שכואב באמת אני שומרת לעצמי.

יש לי לפחות שלושה חברים טובים –יש לי כמה חברים שאני מודה על כך שהם קיימים בחיי. לא הייתי מוותרת עליהם.

יש לי כושר מנהיגות – לא מתכונותי הבולטות. אני לא חברה ולא משחקת, אף פעם לא הייתי.

אני נוטה לסייע לאנשים להתמודד עם הקשיים שלהם – כאמור, יש לי תובנות מדויקות. אני רואה פרטים ויודעת לנסח לאנשים אחרים את המחשבות האמורפיות שלהם. אני יודעת שזה מבהיר ומברר ואם גם מועיל, מה טוב.

אני אוהבת את חברת בני ובנות גילי – גיל הוא כבר לא פקטור בשלב זה

אני אוהבת להקשיב לאחרים – הו, כן. מאד.

אומרים עלי שאני שומרת סוד – אני לא האדם הכי דיסקרטי ביקום, מאידך, אני לא מתעסקת בעניינים של אחרים ולכן לא מספרת סיפורים שאינם שלי (אז כן, אני שומרת סוד).

אני מבחינה היטב במצבי הרוח של אחרים – עוד לפני שהם יודעים שהם מרגישים ככה בעצמם.

 

שיר לעשרים ושבעה במארס. שיר אהבה בלופ בלתי נגמר


מבחן 6

הו, גרדנר ידידי, עוד שלושה מבחנים ודי. והנה המבחן הלוגי, זה שכנראה פעם היה המדד העיקרי לבחינת אינטליגנציה. ואני לא.

אינטליגנציה לוגית-מתמטית

אני מחשבת מספרים בראש בקלות – כן. שום דבר מסובך, כמובן.

מתמטיקה ומדעים הם המקצועות האהובים עלי – לא.

אני אוהבת משחקים וחידות הגיון – לא ולא.

אני אוהבת לערוך ניסויים קטנים (בבית, במטבח..) – המחשבה על איזשהי טינופת שתגרם מניסוי כזה או אחר מחרידה אותי מראש. לגעת בכל מיני חומרים מחריד אותי מראש. רגישות תחושתית זה כאן. ניסויים במטבח – מה בבישול ואפיה – ברור שכן.

אני עוקבת אחרי התפתחויות מדעיות חדשות – לא

אני שואלת שאלות רבות לגבי הדרך שבה דברים פועלים – לא התברכתי בסקרנות

אני מחפשת לכל דבר הסבר רציונלי – הגיון בריא כן, רציונל כדי שהכל יהיה מסודר וברור – ממש לא.

אני מרגישה יותר בנוח עם דברים שנבחנו, נמדדו או כומתו בדרך כלשהי – אינטואיציה זה כאן. מה 'כפת לי מה כומת ונמדד.

אני זוכרת בקלות מספרים – כן כשהם מקושרים למשהו ספציפי, עניין של זכרון יותר מאשר עניין במספרים

אני אוהבת חידות עם מספרים – כמה פעמים אני צריכה לומר – אני לא אוהבת חידות ומשחקים.

 

שיר לעשרים ושישה במרס, שנות התשעים היו נפלאות! והסמפול של הרובים של בריקסטון עושה לי את זה בכל פעם מחדש.