קטגוריה: אלבום התמונות של הזכרון

each man kills the thing he loves

אני אוהבת רק מה שאני אוהבת
לפעמים זה לא מספיק.
אני אוהבת את מה שאני אוהבת לתמיד בעוצמות משתנות.
אז מה, כל אחד הורג את מה שהוא אוהב, ואף אחד לא מת.

“Yet each man kills the thing he loves,
By each let this be heard,
Some do it with a bitter look,
Some with a flattering word,
The coward does it with a kiss,
The brave man with a sword!
Some kill their love when they are young,
And some when they are old;
Some strangle with the hands of Lust,
Some with the hands of Gold:
The kindest use a knife, because
The dead so soon grow cold.
Some love too little, some too long,
Some sell, and others buy;
Some do the deed with many tears,
And some without a sigh:
For each man kills the thing he loves,
Yet each man does not die.”

ומה אם אהבה לא מספיקה בעצם, אם כל הכוונות הנהדרות, החלומות האלה שזוגות מטפחים לא עומדים במבחן של יומיום, של צרכים דומסטיים. מה אם השכנוע העצמי של מה שחייב לקרות, של מה שאמור לקרות, של התסריט שלא התרחש ושל זה שאולי יתרחש. מה אם אנחנו שמים לעצמנו רגליים על ימין ועל שמאל כי אנחנו לא יודעים אחרת.

לאן מגרשים את כל הניואנסים, את השיח הפרטי, את התנועות הקבועות, את ההתחלות והסופים? לאן הזכרון של הגוף הולך? של ריח וטעם, של רכות עור חלק וזרוע נמשים ושל ידיים מכפתות בלילה.
אני חושבת שהוא לא הולך לשום מקום, הוא אפטר-טייסט של אהבה, מה שנשאר גם שנים אחרי, כשעוצמים עיניים ונזכרים לאיזה שניה באבק של משהו – סצנות קטנות שבונות את אלבום התמונות של הזכרון.