קטגוריה: אמהות

אני אוהבת רק מה שאני אוהבת – ילדים (2)

אם הבכור הוא לבי הצעיר הוא הנפש שלי.
הבמבי הבכור מפעיל אותי רגשית. אני לא יכולה לראות אותו כואב או פגוע, כשהוא שמח אני מאושרת וכשהוא רוצה משהו יש בי דחף לא נשלט לספק אותו מיידית ובלי שאלות. כי הוא כלכך צנוע ומכוון ויודע ולא דורש מה שהוא לא באמת צריך או רוצה. החיבוקים שלו ספורים ומעודנים ואני מוכנה להניח את הלחי שלי על הרכות המתוקה של שלו ולהשאר ככה. מגע חיישני ורך וספור.

אך גור הדרקונים הצעיר.. הו, גור הדרקונים הצעיר.
הוא יורק אש כדי לראות כמה רחוק היא מגיעה. הוא חובט בזנבו כדי לשמוע את החבטה ואם אפשר להרעיד תוך כדי תהליך את הארץ, מה טוב. הוא זועם בשביל להתרשם מקולו השואג (מקרקר more like it). הוא יצור קטן וחזק ויפה, עם עיני שוקולדה וחיוך הורס.
יש אמרה מטופשת שכל אחד מקבל מה שהוא יכול להתמודד איתו (בהורות, אנחנו יודעים כבר, אנחנו מתמודדים עם מה שבא כמיטב יכולתנו. לפעמים בחריקת שיניים ובזעם. לפעמים ממציאים לעצמנו איזשהו תרוץ כדי לרכך את החבטות שאנחנו סופגים תוך כדי). אני תמיד צוחקת שלשמחתי לא קיבלתי הפרעות קשב שהיו מוציאות אותי מדעתי, במקומן זכיתי ברגישות תחושתית ובבעיות בויסות הרגשי שיכולות להוציא זן-מאסטר משלוותו (אבל לא אותי). תמונת מראה מוקצנת שלי כילדה, ולפעמים גם שלי כבוגרת.
זכיתי בזה שיודע לנסח בבהירות ממוקדת גווני גוונים רגשיים מגיל צעיר. בזה שאף פעם לא ברור מה הטריגר שיהפוך אותו או יישר אותו בחזרה ושאין ברירה אלא לנסות בכל פעם שיטה אחרת כדי לעבור את היום בשופי.

במשפחת ברי, ב"מלון ניו-המפשייר," האהוב עלי מכל ספריו של ג'ון אירווינג, האחים נוהגים לומר זה לזה "המשך לחלוף על פני החלונות הפתוחים."
זאת המלצה לחיים טובים, להתעלם מהפיתוי שיש בהרס העצמי ובסטיות הקטנות (והגדולות), בחיים.
לפעמים גם ילד בן תשע צריך ללמוד לחלוף על פני החלונות הפתוחים כעצה מועילה לחיים. ילד כמו רו, מבין בדיוק את הכוונה ויודע להסביר למה זה ממש קשה לחלוף על פניהם כשהם מפתים כלכך על השמש והשמיים הכחולים שמסתכלים ישר אליו.

אף אחד לא לימד אותי מעולם כלכך הרבה על עצמי כמו הילד הזה. שמחת אמת, חדות תפיסה, חריפות שכל, דיוק ישר לנקודה.
אני מחכה לעידון שיבוא, לשלב שבו גור הדרקונים בן החמשעשרה או הששעשרה (הוא עוד יבוא לישון אתי במיטה בגיל הזה?) יתעדן וימצא את נקודות האיזון שלו. אני משתוקקת להכיר את הגבר שהוא יהיה, אבל עוד לא, שישאר ככה עוד איזה זמן.

הכי יפה לסוף החודש

מודעות פרסומת

אני אוהבת רק מה שאני אוהבת – ילדים

חברה אמרה לי – אני אוהבת לשמוע אותך מדברת על הילדים שלך, את רואה אותם כמכלול, ואת מבינה את המורכבות של אופיים בלי שיפוטיות. כי ככה הם. ויותר מהכל, את אוהבת את בני האדם שהם לא רק הילדים שלך, אלא את מי שהם.

בכורי הוא הלב שלי, אני מכירה אותו מהרגע שנהרה ואני גבהתי בעשרה סנטימטרים של עונג. מהרגע שנושק על שפתי הפג הדובדבניות שלו (שלא השתנו בכלום מאז, גם לא בצבען), כשבקע. היצור החיישני, עדין הנפש, הרטנן והקולי עד אימה, זה שיכול להסתכל דרכך בלי להתבלבל בכלל ולאבחן אבחנות דקיקות ושנונות. שנולד עם חוש הומור מוחץ ועם עקשות מתסכלת לפרקים. כל כולו גבעוליות גמישה ופרופיל מתוק שיושבים על עמוד שידרה מטיטניום – קל וחזק.

העיניים של הילד הזה רואות דברים שאף אחד אחר לא, הוא קולט פרטים וממפה סיטואציות בדיוק מרשים ורק אחר כך הוא פועל. הצד השני של יכולת ההתבוננות המדויקת הוא מודעות יתר שעולה לו בהרבה כאבי לב. אני מקווה שהוא נמלט מהקללה המשפחתית המשתקת, זאת שמתפשרת על רק מה שבטוחים שיודעים במקום האמיצה והמתנסה ופורצת הדרך (האישית, האישית).

אני מסתכלת בו בפליאה, ביופי המציף הזה, אני רואה בו את אביו ואותי לפרקים, ואני רואה את האוטונומיה הקטנה שהוא. על סף גיל ההתבגרות עם אופי נוח ומתוק אבל גם נחרץ מאד ובלתי כפיף כלל במה שחשוב לו. בדיוק כמו שהיה כתינוק, בדיוק כמו מי שהוא.
יש לו הצחוק הכי מקסים בעולם ובכי שאני לא מסוגלת לשמוע כי הוא מציף בי משהו קדום ומפחיד ונורא. אני לא יכולה להעלות בדעתי שיכאב לו או שהוא יפגע או שמישהו לא יהיה נחמד אליו, לא כי הוא מושלם אלא כי יש בו משהו כלכך נכון והגון ויפה-נפש. במבי.
יותר מכולנו, על הטי-שירט שלו כתוב "אני אוהב רק מה שאני אוהב" ושום דבר אחר. כלום. אני מסתכלת עליו ויודעת שיום אחד הוא יזקק את הסנוביזם של אביו ושלי לליגה אחרת לגמרי. זה מצחיק ומקסים ומתוק כמו דובדבנים.

שיר לשניים במרס


נסיכים קטנים

זכרון – בדירה השכורה עם השותף המעולה באלפסי, אנחנו מקשיבות למוזיקה בחדר שלו, אני לא זוכרת אם הוא נמצא או לא. אחת מאיתנו מוציאה את 'הנסיך הקטן' ההכרחי שהוא קיבל מהמיתולוגית החמוצה והמתולתלת שלו (תאוריה שמעולם לא הופרכה – אין בחור שלא קיבל את הנסיך הקטן מהמיתולוגית המתולתלת שלו), ואנחנו צוחקות על ההקדשה 'לנסיך הקטן והזהוב שלי', או משהו קלישאי אחר שנערות רגישות כותבות לחבר שלהן בתיכון.
כן, הן היחידות שבאמת מבינות את הנסיך הקטן.
כן, הן משתוקקות שגם הבן ה16 הנוהם שהן מאוהבות בו, יחווה את הרגש הנקי הזה.
כן, הן חושבות שמתחת לחצ'קונים, השיער המדובלל וריח זיעת הנערים עת הוא שולח ידיים מתחת לחולצתה, הוא בטוח נסיך קטן כזה, חף, ענוג, בלתי נגוע ורק מחכה שהיא תאלפנו נא.
כן, הן בטוחות שהוא יקרא בשקיקה את הספר הצהבהב ויתענג על המילים ויבין שהיא-היא אותו דבר סמוי מן העין.
1. מעולם לא נתתי לאף חבר את הנסיך הקטן עם שום הקדשה רומנטית-רגישה-אני כזאת מדריכת צופים חמודידה שעושה את כל התנועות הנכונות.
2. כמות הנחלאים שהכרתי שהיה להם קעקוע של הנסיך הקטן (ובוודאי לא קראו אותו ולו פעם אחת אבל כן קיבלו אותו מהחברות המתולתלות והרגישות שלהם), עולה על עשרה.
3. קראתי את הנסיך הקטן כילדה המון פעמים וניסיתי לראות בו דברים סמויים מן העין. רוב הזמן הוא עצבן אותי.
4. ספרים המיועדים למבוגרים במסווה ילדי אינם חביבים עלי כלל. ההיה זה אריך קסטנר שאמר שלכתוב לילדים זה כמו לכתוב למבוגרים רק יותר טוב?
5. שמעתי פעם על מישהי שנהגה לסחוב כל עותק של הנסיך הקטן שנתקלה בו באיזשהי חנות ספרים, פן יזדהם על ידי קריאה לא נכונה, חוסר הבנה או לב גס של מי שחלילה יחליט לרכשו. אני לא יודעת אם זאת אגדה אורבנית או אמת לאמיתה אבל בדמיון שלי יש לה חדר בבית עמוס מדפי נסיך קטן סחובים, מקוטלגים וממוספרים לפי שפה וארץ מוצא.
הנסיך הקטן, אגב, הוא לא טיפוס כלכך נחמד ומתוקי כמו שאפשר לדמות לפי הציורים או צחוק הפעמונים או הדנדון החרישי של תלתליו הזהובים ברוח המדברית. הוא קצת ג'וליה רוברטס, מין מאמי שכולם מתים עליו כי הוא מצוייר טוב, אבל מתחת לזה הוא לא באמת-באמת חיובי במחשבתו שכל-כולו טוב. הוא צ'ארמר אבל הקסם והחן מסתירים פסימיות, סקפטיות ואיזה פאסיב-אגרסיב פולני של "מה אני חייב לך בדיוק."
ואולי זה הקסם שלו, שהוא לא נותן את עצמו לכל דורש אלא נמנע?
"בך האשם – אמר הנסיך הקטן – כי לא נתכוונתי כלל להרע לך; אתה ביקשתני כי אאלף אותך…" (הנסיך הקטן, עמ' 66, בתרגום הארכאי עד מתיש טילים של אריה לרנר) 
לאחרונה הוצאתי את הנסיך הקטן מהמדף למטרה כזאת או אחרת (כן, יש בו הקדשה לאחי הבכור מהחברה המתולתלת בתיכון. בחיי, שנת 1983), והנחתי אותו על השולחן.
הבמבי הבכור עיקם את אפו האנין ופנה לעיסוקים חשובים יותר (AKA לשחק FIFA14)
רו הצעיר ציווה – תקריאי לי.
קראתי עד נחש הבריח והכובע והפיל. רו אמר שמשעמם והלך לראות מה הבמבי עושה.
בטיול הערב הוא אמר לי, "את מכירה את ההרגשה שעצובים סתם בלי לדעת למה?"
"ברור," עניתי.
"ככה אני מרגיש כל היום ואין לי מושג למה," אמר רו הקטן
"אני יודעת, זה בגלל הנסיך הקטן"
"נכון."
"לפעמים הסיפור עצמו לא עצוב ואפילו לא מעניין במיוחד, אבל משהו ממנו משתלט ולא עוזב. איזו הרגשה, אווירה של תוגה."
דיברנו על תוגה, על נחשים ועל למות על אמת או רק בכאילו. אז הנסיך הקטן מת באמת? אם הגוף המוחשי הוא רק קליפה אז בשביל מה בכלל לסחוב אותו? לא כל הכשה של נחש הורגת אבל של צפע במדבר בטח כן. זה עצוב או לא או רק מהרהר או מותח קור של תוגה.
בלילה כיסיתי אותו ואמרתי לו לעצום את עיני השוקולדה ולא לחשוב על נחשים ועל תוגות וקליפות. כשיצאתי מהחדר תפסתי את הבמבי סוגר את 'הנסיך הקטן', זוקף את אפו האנין ועושה כאילו הוא לא קרא אותו עכשיו מהתחלה ועד הסוף אלא שיחק FIFA14 כל הזמן.

 

 

שיר לעשרים ושמונה במארס, לא לנסיכים קטנים, לחולמים.

 


מבחן 1

נפל לידי מבחן אינטליגנציות שכנראה משמש מכונים שבודקים כישורים שונים אצל הממוינים לעבודה. ניסיתי את מזלי.

אינטליגנציה לשונית

אני אוהבת לספר סיפורים – אני לא שבעה מלספר סיפורים, אולי רק כשמי שמולי מתחיל לדפוק את ראשו בקיר או תופס בתיק שלו ובורח כל עוד נפשו בו, אני מרגישה שאולי נסחפתי.

אני אוהבת להקשיב לדיבור – תלוי איזה. לסיפורים של ילדי למשל, עם כל אהבתי הבלתי מתפשרת והביטחון שהם דוברי דברי חכמה בלבד, אני לא ממש נהנית להקשיב לטחינת המוח הבלתי פוסקת על קומיקס או איזשהו משחק כדורגל או מי אמר למי על מה ולמה. אבל זה גם תלוי טון. יש קולות מסוימים שאני יכולה להקשיב להם כל הזמן, משהו בניגון ובהגיה ובאנדר-טון ובטעם שיש להם. לגבר שלי חייב להיות קול הורס, קול שיעשה לי לחייך כשרק אחשוב עליו וטון שיעשה לי רכבת הרים בבטן.

אני אוהבת משחקי מילים כמו שבץ-נא או תשבצים – אני מעולה בהם. אוהבת? ברור, כי אני מעולה בהם.

המקצועות ספרות, היסטוריה ואזרחות אהובים עלי יותר מפיזיקה, כימיה ומתמטיקה – הם מין הסתם קלים ונהירים לי יותר. אוהבת? זה תלוי במי שמלמד אותם, באיך שמלמדים אותם ובערך המוסף. בקיצור, מיליון ושניים פקטורים אחרים.

כשאני נוסעת אני שמה לב למילים על השלטים ולוחות המודעות יותר מאשר לנוף – לא (כי הנוף משמעותי בעיני לא פחות), אבל גם. מלל כתוב נקלט לי כולל פונטים, כולל משמעות, כולל כשלים מגוחכים כאלה ואחרים. אני רואה.

דברים שאני כותבת זוכים להערכתם של אחרים – אולי?  אני כותבת, ההערכה היא של אחרים (אני מצטנעת כמובן, יהירה שכמותי).

אני אוהבת לקרא – כל הזמן

אני בעלת זכרון טוב לשמות מקומות, לפרטים – אני תופסת מעצמי בעלת זכרון פרטני מבריק עד קטנוני-טרחני ברמות אחרות ממש.

אני בעלת אוצר מילים רחב יחסית – כן

אני אוהבת חרוזים – גם

ותוספת – אני מתגאה ברו כמו אנלא יודעת מה על יכולותיו הוורבליות. אני לא מכירה הרבה אנשים מבוגרים שיכולים לדבר כמוהו. הוא נולד עם הכשרון לשפה, עם היכולת לטעום את המילים, לשחק בהן ולגלגל אותן בוירטואוזיות. להרגיש אותן ולדעת באיזה מושג נפלא להשתמש כך שיביע בדיוק את מה שהוא רוצה ברגע נתון. הוא רק בן שמונה וטיפ ואני מחכה לראות לאן זה יגיע, הקסם הניסוחי-רגשי שלו.

שיר לחמישה במרס – כי קים גורדון עדיין הכי-הכי שווה בעולם


יום האם

and in a kitchen in Kentucky she thinks she's Peter Pan and in the bottom of a concrete basement Robin flies again

רוב הזמן היא חושבת על מה שפעם היא אהבה לעשות. על החדוות שחמקו מידיה וחזרו חמדניות בחודשים האחרונים, גורמות לה לבחוש, להקציף וללוש בכרית כף היד החזקה שלה. לפעמים בכוונה היא עושה את עבודות הבית בעקבים גבוהים וטישירט צמודה, ממציאה לעצמה מילים משחקיות תוך כדי. כי היא כבר כמעט לא כותבת, רק מצחיקה את עצמה בלב. הסיפורים שלה התחברו – זה שקורה במציאות וזה שקורה בתוכה, הם קרובים מאי פעם, אבל הם גם הפכו להיות פרועים והמציאות שלה עולה על דמיונות השווא שבהם נהגה לבלות שנים שלמות.

הילדים שלה שוכבים איתה במיטה, מצידיה. שניהם מתגנבים בסביבות חמש בבוקר וגונבים לה את השינה, את השמיכה ואת הבקבוק החם. אחד מתחכך בזרוע ואומר – הרך שלך קריר ונעים. השני שותל נשיקה עם ריח פה נורא על הכתף המקועקעת. היא מספרת להם סיפור טפשי שמצחיק אותם נורא וקמה להכין קפה ולהניח לכל אחד פרוסת עוגת שיש שמנה ורכה על-יד השוקו שלו. במקלחת היא עומדת שעה מתחת למים רותחים נותנת להם לשטוף לה את הראש חזק-חזק מתעלמת מהצעקות של הילדים או מהשאלות האקוטיות שלהם ממש כרגע (למה תמיד את מתקלחת בחושך? את לא פוחדת?), לפעמים היא כורעת מחבקת את הברכיים ונותנת לזרם על הגב ולתוך החריציה ואין לה כלום בראש. כלום.

I'd kill a dragon for you

היא לא רואה את הילדים היום, הם אצל ההורה השני. איתו היא מנהלת מערכת יחסים ידידותית במידה, לפעמים הם מרחרחים זה את זה מעל אלכוהול כזה או אחר ומשחקים פנטזיה רומנטית. יש מישהו אחר שלומד לדבר באותה שפה שלה, שמלמד אותה לדבר בשפה שלו, שנותן לה להבין שהאש שהיא יורקת לא מפחידה אותו והחשמל בידיים שלה לא הרסני אלא מרפא. בלילות שהיא איתו היא לובשת את גלימת גיבורת-העל השבירה, הבלתי מנוצחת שלה ואוספת את השיער קריר ומאורגן עם מבט ספרני בעיניים, proper and prim but she goes commando.

she's a silver lininig lone ranger riding through an open space

ביום המשפחה הם מקבלים תעודות. לארוחת צהריים יש גלידה תות, גלגלי עוגיות שוקולד-צ'אנקס ענקיים נשיקות ומסיבת ריקודים עם הגורילז והארקטיק מאנקיז. הם רוצים רק את הגודיז. אחד רוקד איתה, הוא גבעול קרקסי שדומה מדי לאביו, השני נוזף בה להפסיק לשיר ולרקוד – "אני מכיר אותך בעל-פה," הוא אומר. "אתה אפילו לא מתחיל להכיר אותי פשפש מרזבים," היא חורצת לשון, מסחררת את אחיו סביב-סביב.

בערב, כשהיא נכנסת אליהם לחדר, לבושה חצאית ארוכה וחולצה מהוגנת עם כפתור אחד פתוח מדי מתחת למעיל עור, השיער שלה פזור ולא מסורק ומעל החימומיה שפולטת רוח חמה הוא מעופף סביב פניה. הגבעול מרים את ראשו מחוברת הקומיקס שהוא קורא, סוקר אותה בone over מעריך שכבר אינו לגמרי ילדי ואומר: "את כלכך יפה אמא, עם השיער הארוך שלך מתנופף ככה והעיר מתפוצצת מאחורייך."


הדברים הקטנים – 1

ידיים לדוגמה

לכל הנשים במשפחה שלי יש ידיים קטנות. יש לי חברה שתמיד כשאנחנו נפגשות היא לא מפסיקה לצחוק מגודל הידיים שלי (וגם הרגליים), כי הן כלכך קטנות. הן לא יפות, אין לי אצבעות דקיקות ועדינות, אלא דוביות וחזקות – ידיים של אופה קטנה שיודעת לעבד בכרית כף היד בצק שמרים באותה קלות שהיא יודעת ליצור עוגיות, לזלף ולקפל. הידיים שלי זוכרות לבד ואני מעריכה אותן על הזכרון שטבוע בהן. אני חוזרת לאפות עכשיו. לא הרבה. הידיים שלי יודעות לבד מה צריך לעשות, המוח לא מתערב. קסם שקורה מעצמו כי הן עושות לבד.

קיבלתי את גודל הידיים ואת הזכרון שטבוע בהן מאמא. את המגע שלהן קיבלתי מאבא. לאבא שלי יש מגע מיטיב בידיים, מרגיע, מנחם, מרפא, מרפה. המון ממים. גם בידיים שלי יש את היכולת הזאת. היכולת לעטוף את הלחיים של רו בעדיני-עדינות בדיוק ברגע שבו הוא נואש וזועם ולהשקיט את הבערה הפנימית שלו שמאיימת להתפרץ אל תוך רוגע מרפה. או הכלבה הגדולה והאבודה שהיד שלי על הראש שלה ביחד עם כמה מילים נותנות לה מקום ומושיבות אותה לרגליי. או כף יד בטוחה בין השכמות של מישהו שזקוק ברגע נכון. רוב הזמן אני לא מחשיבה את עצמי כאדם טוב במיוחד, בטח שלא טיפולי (למרות שאני צופה גיחוכים בקהל), הידיים שלי עושות את העבודה במקומי, הן יודעות לבד. אני יכולה לדעת על מי שעומד מולי כלכך הרבה דברים ממגע. אני לא נגענית גדולה, לא אוהבת שנוגעים בי ולא אוהבת לגעת (חוץ מבמי ששלי), זה הכשרון הקטן שלי. בינתיים אני עושה את הדברים הרגילים, מגמישה בצק או בוחשת פטיסייר (נזכרת במשהו שכתבתי פעם: "אני מכינה פטיסייר צהוב מנוקד, בוחשת מדיטטיבית, העיניים שלי בתוך החלב שהולך ומסמיך עד לרגע המדויק שבו – פלולולו – עולים הגרגרים על פני החלב והקרם הופך עבה ומבריק. כמו הרגע של הריכוז המתוק והמשתוקק לפני אורגזמה, אני מחייכת לעצמי."), מלטפת ילדים ובעלי חיים, לומדת לאט לאט מגע חדש ונכון מסוג אחר. מרשה גם לעצמי להנגע.

הללי הוא דור שלישי למגע (אולי יותר? נראה לי שגם לסבתא היו ידיים כאלה), מתינוקות. ידיים יפות כמו של האינדיאני, עם צפרניים מושלמות ועדינות ארוכת אצבעות, אבל עם מגע כמו שלי. מגע מוכר, יבש ויציב, אף פעם לא דביקות או מזיעות. אני אוהבת לאחוז איתו ידיים, כאילו שאנחנו טוענים זה את זה, הוא מחפש אחרי היד שלי, אני אחרי שלו. מתווספת אצלו החיישנות שבאופיו העדין שלפעמים מרפרפת וחושנית מדי עבור ילד כלכך צעיר. הוא עוד ילמד מינונים, אני חושבת, הידיים שלו עוד ילמדו לדייק. להבין, כמו ששלי המנוסות מבינות לבד. האינדיאני אמר שהמגע של הללי מוגזם לו ואני חשבתי – זה הזכרון של המגע שמוגזם לו והתכווצתי כולי. אנחנו הנכונים, אני יודעת. הילד שלי ואני ומי שמהם קיבלנו את היכולת הזאת. אנחנו הנכונים. הדברים הקטנים כמו ידיים, כמו מגע.


עוגת דביונז וסיפור לחג – פוסט ממוחזר

 

סיפור

פעם לפני הרבה שנים, אפיתי לפרנסתי. הייתי אז אופה קטנה ומוכשרת מאד. לקראת ראש השנה הזמינו ממני 75 עוגות דבש.

היה ערב מוקדם. ללו שכב לישון, הוא היה בן רגע לשנתיים. טרחתי במטבח על הנגלה השלישית או הרביעית של עוגות הדבש. סוף חודש ששי עם רו בבטן.

את העוגות האפויות הנחתי על השולחן בסלון, על השולחן במטבח, על אדן החלון, בכל מקום שטוח ואנטי שערות פרוונים שהיה בבית.

ללו שכב במיטה שלו בשקט, אחר-כך הוא קם ובא לראות מה אני עושה, אחר-כך הוא החליט לעזור. טיפס על כיסא ליד שולחן האוכל וליטף עוגה אחת, מעט דביקה וקפיצית למגע. באצבע ניסיונית הוא בדק אם הקרום הריחני והדביקי יכול לשקוע פנימה, איזה עונג, הוא שקע. פנים העוגה היה בצקי וחם, כמו הבצק שבו עובדים בגן אבל נעים יותר, עם ריח מתוק.

רגע, רגע, אם זה כל כך נעים באצבע אחת, אולי כדאי לי לבדוק שתי אצבעות', ללו חשב בעונג. 'מעניין איך ירגישו שתי אצבעות שקועות בתוך עוגת דבש, ואולי בעוגה אחרת הן ירגישו אחרת?' תקע הזעיק שתי אצבעות זעירות ועדינות בעוגה שעמדה ליד העוגה הראשונה. 'הו! זה ממש משחק נפלא!' חשב הזעיק וניסה עוד עוגה, ועוד אחת ועוד, פעם באצבע נסיינית אחת, פעם בשתיים או שלוש אצבעות, פעם ביד ימין ופעם ביד שמאל. הנה מפעל קטן לחירור עוגות, גומות באדמת בצק חומה.

זה הרגע שבו אני מופיעה, מגש עוגות שזה עתה יצאו מהתנור בידי, רואה פעוט עומד על כיסא, מרוכז כולו במעשה המהנה שלו, ואצבעותיו תחובות בתוך עוגות הדבש שלי. אלה שאני צריכה לספק מחר למשלוחים המוזמנים.

בואו נגיד, שממרחק שנים זה סיפור כל כך מתוק שמתחשק לי לחבק את הפצפון ההוא ולצחוק בקול רם. באותו רגע לעומת זאת, יצא לי עשן מהאזניים ומהאף, פי שלח להבת דרקון צעקנית לעבר הפיצ, שהתחיל לבכות מבוהל ונזוף.

אני לא זוכרת איך התעשתי והתגברתי על הרצון להעיף את ללו בלוויית מגשי העוגות הפגומים מהחלון החוצה. בסופו של עניין, ישבנו הוא ואני, אני גזרתי סרטי בד מוזהבים והוא הניח אותם בעדינות הרגילה שלו על כל עוגה ועוגה, מסתיר את גומות האצבעות המתוקות שלו.

בכל שנה אני מספרת לו את הסיפור הזה, אני חובבת פולקלור משפחתי. הוא מסמיק קצת ומנפנף אותי ב'כן, כן, אני מכיר את הסיפור הזה כבר.'

 מתכון

הנה המתכון המעולה של אמא שלי לעוגת הדביונז המשפחתית המסורתית, זאת עוגה שאמא שלי עושה כבר מיליון שנים, היא עסיסית ומשתבחת עם הימים, לא מתוקה מדי ונהדרת עם כוס תה או עם גלידה וניל.

100 ג' חמאה בטמפ' חדר

3 כפות מיונז

1 כוס סוכר

להקציף היטב יחד

1 כוס דבש

להוסיף ולערבל עד שהמסה חלקה

3 ביצים שלמות

להוסיף אחת אחת ולערבל עד שאחיד

3 כוסות קמח

1 כפית אבקת אפיה

קינמון, ציפורן טחונה – כמה שאוהבים, כדאי לקמצץ בציפורן ופחות לקמצץ בקינמון

לערבב יחד בקערה

2 תיונים של ארל גריי או של צ'אי (הכי טוב)

2 כפיות אבקת קפה נמס או אספרסו כפול חזק

11/2 כוסות מים רותחים

להכין תה-קפה חזק מאד

לשפוך לסרוגין את הקמחים ואת התה אל תוך המסה של הדביונז תוך ערבול אטי

1/3 כוס מים רותחים

1 כפית שטוחה אבקת סודה

לערבב יחד

להוסיף למסה 

המסה יוצאת מרקית בצורה חשודה. זה בסדר, היא אמורה לצאת ככה.

לאפות ב180 מעלות, בתנור שלא חומם מראש. זאת אומרת להכניס את העוגה לתנור הקר ואז להדליק ל180 מעלות. לאפות שעה. לקשט בחצאי אגוזי מלך.

אני אוהבת לאפות אותה בתבנית טבעתית של פעם אבל אפשר ברבועה מסורתית או באינגלישים. השנה הכנתי אותה מעט לימונית יותר, עם גרד מלימון וכף מיצלימון (כי היה לי דבש אקליפטוס כבד ודחוס מדי לטעמי), ועם ג'ינג'ר מסוכר שהוא אחד התבלינים החביבים עלי באפיה. במקרה כזה כדאי לא להשתמש גם בציפורן השתלטנית.

אם המתכון מוכר, זה כי כבר פרסמתי אותו לפני ארבע או חמש שנים, לא מחליפים עוגת דביונז מנצחת.

שנה טובה ובריאה, שנה יצירתית ויצרנית, חמה ואוהבת, שנונה ועולצת.