קטגוריה: אני אוהבת רק מה שאני אוהבת

אני אוהבת רק מה שאני אוהבת – ילדים (2)

אם הבכור הוא לבי הצעיר הוא הנפש שלי.
הבמבי הבכור מפעיל אותי רגשית. אני לא יכולה לראות אותו כואב או פגוע, כשהוא שמח אני מאושרת וכשהוא רוצה משהו יש בי דחף לא נשלט לספק אותו מיידית ובלי שאלות. כי הוא כלכך צנוע ומכוון ויודע ולא דורש מה שהוא לא באמת צריך או רוצה. החיבוקים שלו ספורים ומעודנים ואני מוכנה להניח את הלחי שלי על הרכות המתוקה של שלו ולהשאר ככה. מגע חיישני ורך וספור.

אך גור הדרקונים הצעיר.. הו, גור הדרקונים הצעיר.
הוא יורק אש כדי לראות כמה רחוק היא מגיעה. הוא חובט בזנבו כדי לשמוע את החבטה ואם אפשר להרעיד תוך כדי תהליך את הארץ, מה טוב. הוא זועם בשביל להתרשם מקולו השואג (מקרקר more like it). הוא יצור קטן וחזק ויפה, עם עיני שוקולדה וחיוך הורס.
יש אמרה מטופשת שכל אחד מקבל מה שהוא יכול להתמודד איתו (בהורות, אנחנו יודעים כבר, אנחנו מתמודדים עם מה שבא כמיטב יכולתנו. לפעמים בחריקת שיניים ובזעם. לפעמים ממציאים לעצמנו איזשהו תרוץ כדי לרכך את החבטות שאנחנו סופגים תוך כדי). אני תמיד צוחקת שלשמחתי לא קיבלתי הפרעות קשב שהיו מוציאות אותי מדעתי, במקומן זכיתי ברגישות תחושתית ובבעיות בויסות הרגשי שיכולות להוציא זן-מאסטר משלוותו (אבל לא אותי). תמונת מראה מוקצנת שלי כילדה, ולפעמים גם שלי כבוגרת.
זכיתי בזה שיודע לנסח בבהירות ממוקדת גווני גוונים רגשיים מגיל צעיר. בזה שאף פעם לא ברור מה הטריגר שיהפוך אותו או יישר אותו בחזרה ושאין ברירה אלא לנסות בכל פעם שיטה אחרת כדי לעבור את היום בשופי.

במשפחת ברי, ב"מלון ניו-המפשייר," האהוב עלי מכל ספריו של ג'ון אירווינג, האחים נוהגים לומר זה לזה "המשך לחלוף על פני החלונות הפתוחים."
זאת המלצה לחיים טובים, להתעלם מהפיתוי שיש בהרס העצמי ובסטיות הקטנות (והגדולות), בחיים.
לפעמים גם ילד בן תשע צריך ללמוד לחלוף על פני החלונות הפתוחים כעצה מועילה לחיים. ילד כמו רו, מבין בדיוק את הכוונה ויודע להסביר למה זה ממש קשה לחלוף על פניהם כשהם מפתים כלכך על השמש והשמיים הכחולים שמסתכלים ישר אליו.

אף אחד לא לימד אותי מעולם כלכך הרבה על עצמי כמו הילד הזה. שמחת אמת, חדות תפיסה, חריפות שכל, דיוק ישר לנקודה.
אני מחכה לעידון שיבוא, לשלב שבו גור הדרקונים בן החמשעשרה או הששעשרה (הוא עוד יבוא לישון אתי במיטה בגיל הזה?) יתעדן וימצא את נקודות האיזון שלו. אני משתוקקת להכיר את הגבר שהוא יהיה, אבל עוד לא, שישאר ככה עוד איזה זמן.

הכי יפה לסוף החודש

מודעות פרסומת

each man kills the thing he loves

אני אוהבת רק מה שאני אוהבת
לפעמים זה לא מספיק.
אני אוהבת את מה שאני אוהבת לתמיד בעוצמות משתנות.
אז מה, כל אחד הורג את מה שהוא אוהב, ואף אחד לא מת.

“Yet each man kills the thing he loves,
By each let this be heard,
Some do it with a bitter look,
Some with a flattering word,
The coward does it with a kiss,
The brave man with a sword!
Some kill their love when they are young,
And some when they are old;
Some strangle with the hands of Lust,
Some with the hands of Gold:
The kindest use a knife, because
The dead so soon grow cold.
Some love too little, some too long,
Some sell, and others buy;
Some do the deed with many tears,
And some without a sigh:
For each man kills the thing he loves,
Yet each man does not die.”

ומה אם אהבה לא מספיקה בעצם, אם כל הכוונות הנהדרות, החלומות האלה שזוגות מטפחים לא עומדים במבחן של יומיום, של צרכים דומסטיים. מה אם השכנוע העצמי של מה שחייב לקרות, של מה שאמור לקרות, של התסריט שלא התרחש ושל זה שאולי יתרחש. מה אם אנחנו שמים לעצמנו רגליים על ימין ועל שמאל כי אנחנו לא יודעים אחרת.

לאן מגרשים את כל הניואנסים, את השיח הפרטי, את התנועות הקבועות, את ההתחלות והסופים? לאן הזכרון של הגוף הולך? של ריח וטעם, של רכות עור חלק וזרוע נמשים ושל ידיים מכפתות בלילה.
אני חושבת שהוא לא הולך לשום מקום, הוא אפטר-טייסט של אהבה, מה שנשאר גם שנים אחרי, כשעוצמים עיניים ונזכרים לאיזה שניה באבק של משהו – סצנות קטנות שבונות את אלבום התמונות של הזכרון.


אני אוהבת רק מה שאני אוהבת – יומנים (2)

אבל גם יומנים יומיים.
רשימות קצרות או מקושקשות של כל מה שצריך להספיק (וכמו שלימדה אותי חברה לפני כמה שנים, לכתוב רשימות בדיעבד, של כל מה שהספקתי ולהביט אחורה בקריצה עצמית מרוצה מעצמה).
יומני נייר מתוארכים של moleskine, אדומים בדרך כלל, שבהם יש דף לכל יום ואפשר להגג בהם על מה שצריך ועל מה שהספקתי ועל מה שאין לי שום כונה להספיק.
יש שנים שאני שומרת את היומנים היומיים שלהן – כדי לזכור, כדי לשים לב להבא. כי התעצלתי להעביר את מיליון התזכורות/ ססמאות/ טלפונים רנדומליים שנרשמו/ מתכונים. בפעם האחרונה שעברתי דירה זרקתי כמעט הכל.
עוד כמה שנים ואזקק את הדיוק שאני עובדת עליו גם לזכרונות וכל אמצעי הנייר יהיו בטלים בששים כי לא אזדקק לאף זכרון. מצומצם ומרוכז. לא על הכיוון האלצהיימרי המבולבל והמתוסכל שמונע מאימה ודיסאוריינטציה, אלא נכון וטוב של רק מה שחשוב באמת. זן. כמו בסרט היפני ההוא after life, שבו גן העדן של כל אדם הוא זכרון אחד שאותו הוא בוחר והוא הופך לתודעה שלו. אני יודעת בדיוק איזה זכרון יהיה לי. ואולי זה תמיד זכרון של זכרון, זכרון של הרגשה.

שיר לאחד-עשר במרס
Look, a golden winged ship is passing my way
And it really didn't have to stop it just kept on going


אני אוהבת רק מה שאני אוהבת – יומנים

ההבדל בין בלוג ליומן הוא תהומי.
בבלוג, גם אם הוא חשוף להפליא, תמיד ישנה הידיעה שעיניים נוספות קוראות. הניסוח אחר, המחשבה אחרת, המיקוד שונה לגמרי. לעולם יהיה בו משהו ספרותי מעובד יותר ומעוצב.
אני כותבת יומנים מאז שאני זוכרת את עצמי. במשפחה שלי צוחקים על הסיפורים הבסיסיים שכתבתי כילדה, אלה התחלפו מהר מאד ביומנים – חיקויים של 'קטי יומנה של ילדה' (ההיה הוא אמיתי או מומצא?) הדבר היחיד שאני זוכרת משם היו ביצי הפסחא הצבעוניות שהכינה עם ילדי השכנים, ואיך שמחה בהן ואיך אמא שלה שברה אותן וזרקה לפח בכעס על כך שלא מכניסים הביתה מנהגי גויים.
אחר-כך היתה אנה פרנק, ביומן המצונזר וה"נקי" שלה, ומאוחר הרבה יותר סילביה פלאת' לאה גולדברג ווירג'יניה וולף על יומניהן הכאובים ועזי הרגש.

ביומן נייר אפשר לכתוב הכל.
הניסוח מהיר ופחות מחושב, וגם כשהוא מחושב, הוא מיועד לזוג עיניים אחד בלבד. בכיתה י"ב נתתי את היומן שלי לחבר שלי דה-אז, הוא נדהם שזה מה שאני חושבת באמת. הרי בדיבור הייתי כלכך שקולה ומנומסת. זה לא ממש נכון, גם הכתיבה שלי שקולה ומנומסת, ועדיין פרוצה, נועזת ודרמטית פי כמה מאשר שיח מדובר או מכתב נאה ומנוסח ויקטוריאנית.

יומנים הם כמו חלומות, הם מעניינים רק את מי שכותב אותם ולפעמים עוד שניים-שלושה שמכירים ומבינים את הרפרנסס. הם זרם תודעה די משעמם אבל גם מלהיב, כי כשהם אותנטיים הם מרגשים על באמת.

היה או לא היה מס. 1. (מתישהו אחרי הצבא), "לפעמים לא ברור לי איפה נגמר הדמיון שלי שבתוכו אני חיה רוב הזמן ואיפה מתחילה המציאות שאליה אני מתאמצת להתחבר. לא לוותר לעצמי, לקום ולהיות ולא לשבת בבית ולרחם על עצמי.
אבל אז באים ימים כמו יום ששי, שכל מה שאני רוצה זה לשבת בבית ולהרגיש מסכנה. יוצאים לי שדים קטנים ומרושעים מהבטן ומשחקים לי בחיים וברגשות. עוקרים שלוות נפש מדומה והופכים הכל לגועל מושלם. כל מה שמתחשק לי זה להעלב מדברים שכבר מזמן נשכחו ולשחזר סיטואציות שאף אחד לא זוכר ולי פתאם ממש לא בא לשכוח.
כמו בכל שנה אני נופלת כלכך נמוך שזה מגוחך, בכל שנה אני נזכרת באחור שזה קורה תמיד במחזוריות ואז כבר בא לי להמציא משתיק קול לבכיינות המעצבנת של עצמי. תשתקי כבר.
"

היה או לא היה מס. 2 (בצבא נדמה לי, אין תאריך), יודע מה, זה בכלל לא אכפת לי מה אתה רוצה ומה לא. ומה אתה אומר ומה לא. מה בכלל קורה איתך.
אני יודעת שיש משהו באויר. אולי לא באויר שלך, אבל בשלי הוא כבר קיים. אני זוכרת כשרק הכרנו ואני הייתי מביאה לך מכתבים ואתה התעלמת ממני בהתנשאות של גבוהים עם אף. אחר-כך כבר דיברנו שעות בעוקצנות טיזרית – היפוטתיקלי ספיקינג.
ואני אהבתי אותך ואתה לא אותי ואפילו לא היה לי אכפת.
ועכשיו הבחור ההוא שיש בו משהו ממך ומבהיל ומושך ומרתיע ואני משתדלת כלכך שלא יורגש. נעזוב את זה, תמיד אני עוזבת. עושה רגע דילן – כמה פעמים אמרתי שזאת הפעם האחרונה שאחשוב עליך בכלל."

היה או לא היה מס. 3 (מתישהו לפני שהתחתנתי) העוגות שהכנתי לטעימה היו – עוגת גבינה ושוקולד לבן אפויה, עוגת שוקולד טרפל כבדה ועמוסה, מוס קפה וטופי עם פקאנים מסוכרים, פאי אגסים עם ג'ינג'ר ודבש. נפלאה.
פגשתי שם את י. שהיה רס"פ שלי בצבא והיום מנהל ב… הוא תמיד היה מעצבן עם הטון הפלגמטי שלו והעיניים שנתקעות עלייך ולא עוזבות. מימיות כאלה ושיער לבן. אמרנו שלום ומה נשמע מנומסים ואז הוא: "הפעם האחרונה שראיתי אותך היה בלילה ההוא על האופנוע ברחביה." מי מבקש ממך לזכור דברים שאתה בכלל לא אמור לזכור? מה זה כאן תחרות הזכרון הארוך ביותר? להזכיר לך את הלילה ההוא בהאחזות עם הברך שלך והברך שלי והעיניים שלך והשתיקה המעצבנת של מי ידבר קודם?
כשהתלוננתי לש. (AKA האינדיאני), על הפלגמט המרגיז, הוא צחק. הבוס של ש. אמר שלפאי האגסים שלי יש טעם של געגועים למשהו שלא יודעים מהו. קיבלתי את העבודה.

עכשיו אני לא יכולה להפסיק.
שיר יום שמש ל10 במרס


אני אוהבת רק מה שאני אוהבת – ילדים

חברה אמרה לי – אני אוהבת לשמוע אותך מדברת על הילדים שלך, את רואה אותם כמכלול, ואת מבינה את המורכבות של אופיים בלי שיפוטיות. כי ככה הם. ויותר מהכל, את אוהבת את בני האדם שהם לא רק הילדים שלך, אלא את מי שהם.

בכורי הוא הלב שלי, אני מכירה אותו מהרגע שנהרה ואני גבהתי בעשרה סנטימטרים של עונג. מהרגע שנושק על שפתי הפג הדובדבניות שלו (שלא השתנו בכלום מאז, גם לא בצבען), כשבקע. היצור החיישני, עדין הנפש, הרטנן והקולי עד אימה, זה שיכול להסתכל דרכך בלי להתבלבל בכלל ולאבחן אבחנות דקיקות ושנונות. שנולד עם חוש הומור מוחץ ועם עקשות מתסכלת לפרקים. כל כולו גבעוליות גמישה ופרופיל מתוק שיושבים על עמוד שידרה מטיטניום – קל וחזק.

העיניים של הילד הזה רואות דברים שאף אחד אחר לא, הוא קולט פרטים וממפה סיטואציות בדיוק מרשים ורק אחר כך הוא פועל. הצד השני של יכולת ההתבוננות המדויקת הוא מודעות יתר שעולה לו בהרבה כאבי לב. אני מקווה שהוא נמלט מהקללה המשפחתית המשתקת, זאת שמתפשרת על רק מה שבטוחים שיודעים במקום האמיצה והמתנסה ופורצת הדרך (האישית, האישית).

אני מסתכלת בו בפליאה, ביופי המציף הזה, אני רואה בו את אביו ואותי לפרקים, ואני רואה את האוטונומיה הקטנה שהוא. על סף גיל ההתבגרות עם אופי נוח ומתוק אבל גם נחרץ מאד ובלתי כפיף כלל במה שחשוב לו. בדיוק כמו שהיה כתינוק, בדיוק כמו מי שהוא.
יש לו הצחוק הכי מקסים בעולם ובכי שאני לא מסוגלת לשמוע כי הוא מציף בי משהו קדום ומפחיד ונורא. אני לא יכולה להעלות בדעתי שיכאב לו או שהוא יפגע או שמישהו לא יהיה נחמד אליו, לא כי הוא מושלם אלא כי יש בו משהו כלכך נכון והגון ויפה-נפש. במבי.
יותר מכולנו, על הטי-שירט שלו כתוב "אני אוהב רק מה שאני אוהב" ושום דבר אחר. כלום. אני מסתכלת עליו ויודעת שיום אחד הוא יזקק את הסנוביזם של אביו ושלי לליגה אחרת לגמרי. זה מצחיק ומקסים ומתוק כמו דובדבנים.

שיר לשניים במרס