קטגוריה: ביקורות

אני אוהבת רק מה שאני אוהבת – איים בזרם

shit," Willie said. "You never understand anybody that loves you
קראתי את איים בזרם בפעם הראשונה בגיל 18, בקיבוץ ההוא בדרום. כשחזרתי לירושלים הוא בא אתי, שבת סגרירית, אוקטוברית, המיטה שלי מתחת לאדן החלון הרחב והספר עליו. בדרך כלל אני הקראנית הכי מהירה במערב, אבל את איים בזרם קראתי לאט-לאט מההתחלה, כדי לבלוע כל מילה, כדי לשים לב לכל פרט. כדי להתאהב בתומס הדסון, כמו שידעתי שיקרה עוד לפני שפתחתי את הכריכה בפעם הראשונה.
ממרחק של שנים, אני לא מאוהבת בתומס הדסון אפילו מעט, אני לא מאוהבת באף גבר של ארנסט המינגווי ובטח שלא בו עצמו, הרי אין לי חיבה לגברי אלפא ומעולם לא היתה לי.
לקסם מילולי לקוני, בורא עולמות בכמה מילים מדויקות ויבשות, תמיד היה. לעמוד על קצות אצבעות, להציץ מעבר לגדר קצת גבוהה מדי ולנסות לקלוט בעיניים ובלב את מה שמעבר למילים, בין השורות, כל מה שלא נאמר חזק ממה שכן. מה החכמה בעצם לתת לקוראת לפענח לבד, רוצה – תכתוב, לא רוצה – אל.
אצל המינגווי המסה הלא מדוברת כבדה יותר מזאת שכן, והיכולת שלו להעביר עולם שלם בפערים הבלתי מדוברים היא גאונית.
נדמה לי שאצלו התחלתי לאהוב פערים. את מה שנתפס כדבר-מה ומתקבל בסופו של מסע כדבר-מה אחר. איך אחד רואה ואיך השני, מה הסיפור הפרטי של אחד שכלל לא משחק תפקיד אצל מישהו אחר.
אולי זאת אנוכיות המינגוואית שגורמת לגיבורים שלו להיות עיוורים לחלוטין אל מי שמולם, נדמה לי שהוא עצמו התמחה באנוכיות בלתי רואה. אני מעדיפה לחשוב שזאת היכולת שלו לקחת רק נקודה אחת אצל הדמות שלו ולהראות אותה בדרך שתשאיר לדמויות שמולה מרחב תגובה נפשי שאותו ישתוקק הקורא למלא.
האם הוא היה כלכך מתוחכם ועשה זאת במודע? האם הוא דאג לדמויות האחרות שלו? האם הוא חיבב אותן בכלל או רצה שיהיה להן טוב? הקוראת שהיא אני כיום, אוהבת סופרים שדואגים לדמויות שלהם, שרוצים שיקרו להן דברים טובים, שחשוב להן שהסבל לא יהיה לריק. ברור לי שלהמינגווי זה לא שינה כלל, הוא לא ראה אותן ממטר, לא את תומס, הגיבור שלו ולא את הלוויינים שהקיפו אותו. סתמיות מעצבנת – מחושבת היטב ומתסכלת נורא.

הרבה שנים לא קראתי את איים בזרם, הוא כמו אהבה ראשונה על כל כאבי הלב שבה ועל הרגשות המוקצנים והמופרזים. גברי מאד, מלחמתי, קאובואי, קשוח ורגיש וגורם להרמת גבות של "נו, באמת." אבל אני יודעת שכמו אהבה ראשונה, אם אחזור לקרא אותו שוב, הנוסטלגיה תסחוף אותי וגם אם לגמרי לא ארצה ישבר לי הלב בגלל תומס הדסון הבן-זונה עם הצ'ארם הבלתי נגמר.

שיר מריר לחמישה במרס


נסיכים קטנים

זכרון – בדירה השכורה עם השותף המעולה באלפסי, אנחנו מקשיבות למוזיקה בחדר שלו, אני לא זוכרת אם הוא נמצא או לא. אחת מאיתנו מוציאה את 'הנסיך הקטן' ההכרחי שהוא קיבל מהמיתולוגית החמוצה והמתולתלת שלו (תאוריה שמעולם לא הופרכה – אין בחור שלא קיבל את הנסיך הקטן מהמיתולוגית המתולתלת שלו), ואנחנו צוחקות על ההקדשה 'לנסיך הקטן והזהוב שלי', או משהו קלישאי אחר שנערות רגישות כותבות לחבר שלהן בתיכון.
כן, הן היחידות שבאמת מבינות את הנסיך הקטן.
כן, הן משתוקקות שגם הבן ה16 הנוהם שהן מאוהבות בו, יחווה את הרגש הנקי הזה.
כן, הן חושבות שמתחת לחצ'קונים, השיער המדובלל וריח זיעת הנערים עת הוא שולח ידיים מתחת לחולצתה, הוא בטוח נסיך קטן כזה, חף, ענוג, בלתי נגוע ורק מחכה שהיא תאלפנו נא.
כן, הן בטוחות שהוא יקרא בשקיקה את הספר הצהבהב ויתענג על המילים ויבין שהיא-היא אותו דבר סמוי מן העין.
1. מעולם לא נתתי לאף חבר את הנסיך הקטן עם שום הקדשה רומנטית-רגישה-אני כזאת מדריכת צופים חמודידה שעושה את כל התנועות הנכונות.
2. כמות הנחלאים שהכרתי שהיה להם קעקוע של הנסיך הקטן (ובוודאי לא קראו אותו ולו פעם אחת אבל כן קיבלו אותו מהחברות המתולתלות והרגישות שלהם), עולה על עשרה.
3. קראתי את הנסיך הקטן כילדה המון פעמים וניסיתי לראות בו דברים סמויים מן העין. רוב הזמן הוא עצבן אותי.
4. ספרים המיועדים למבוגרים במסווה ילדי אינם חביבים עלי כלל. ההיה זה אריך קסטנר שאמר שלכתוב לילדים זה כמו לכתוב למבוגרים רק יותר טוב?
5. שמעתי פעם על מישהי שנהגה לסחוב כל עותק של הנסיך הקטן שנתקלה בו באיזשהי חנות ספרים, פן יזדהם על ידי קריאה לא נכונה, חוסר הבנה או לב גס של מי שחלילה יחליט לרכשו. אני לא יודעת אם זאת אגדה אורבנית או אמת לאמיתה אבל בדמיון שלי יש לה חדר בבית עמוס מדפי נסיך קטן סחובים, מקוטלגים וממוספרים לפי שפה וארץ מוצא.
הנסיך הקטן, אגב, הוא לא טיפוס כלכך נחמד ומתוקי כמו שאפשר לדמות לפי הציורים או צחוק הפעמונים או הדנדון החרישי של תלתליו הזהובים ברוח המדברית. הוא קצת ג'וליה רוברטס, מין מאמי שכולם מתים עליו כי הוא מצוייר טוב, אבל מתחת לזה הוא לא באמת-באמת חיובי במחשבתו שכל-כולו טוב. הוא צ'ארמר אבל הקסם והחן מסתירים פסימיות, סקפטיות ואיזה פאסיב-אגרסיב פולני של "מה אני חייב לך בדיוק."
ואולי זה הקסם שלו, שהוא לא נותן את עצמו לכל דורש אלא נמנע?
"בך האשם – אמר הנסיך הקטן – כי לא נתכוונתי כלל להרע לך; אתה ביקשתני כי אאלף אותך…" (הנסיך הקטן, עמ' 66, בתרגום הארכאי עד מתיש טילים של אריה לרנר) 
לאחרונה הוצאתי את הנסיך הקטן מהמדף למטרה כזאת או אחרת (כן, יש בו הקדשה לאחי הבכור מהחברה המתולתלת בתיכון. בחיי, שנת 1983), והנחתי אותו על השולחן.
הבמבי הבכור עיקם את אפו האנין ופנה לעיסוקים חשובים יותר (AKA לשחק FIFA14)
רו הצעיר ציווה – תקריאי לי.
קראתי עד נחש הבריח והכובע והפיל. רו אמר שמשעמם והלך לראות מה הבמבי עושה.
בטיול הערב הוא אמר לי, "את מכירה את ההרגשה שעצובים סתם בלי לדעת למה?"
"ברור," עניתי.
"ככה אני מרגיש כל היום ואין לי מושג למה," אמר רו הקטן
"אני יודעת, זה בגלל הנסיך הקטן"
"נכון."
"לפעמים הסיפור עצמו לא עצוב ואפילו לא מעניין במיוחד, אבל משהו ממנו משתלט ולא עוזב. איזו הרגשה, אווירה של תוגה."
דיברנו על תוגה, על נחשים ועל למות על אמת או רק בכאילו. אז הנסיך הקטן מת באמת? אם הגוף המוחשי הוא רק קליפה אז בשביל מה בכלל לסחוב אותו? לא כל הכשה של נחש הורגת אבל של צפע במדבר בטח כן. זה עצוב או לא או רק מהרהר או מותח קור של תוגה.
בלילה כיסיתי אותו ואמרתי לו לעצום את עיני השוקולדה ולא לחשוב על נחשים ועל תוגות וקליפות. כשיצאתי מהחדר תפסתי את הבמבי סוגר את 'הנסיך הקטן', זוקף את אפו האנין ועושה כאילו הוא לא קרא אותו עכשיו מהתחלה ועד הסוף אלא שיחק FIFA14 כל הזמן.

 

 

שיר לעשרים ושמונה במארס, לא לנסיכים קטנים, לחולמים.

 


לונדון בקיץ עם ילדים וגם קצת בלי

1. בהיותך הקלאמזי שאת, רוב הסיכויים שכשאת מפלסת את דרכך בינות המוני האנשים ברחובות לונדון, שקיות בידייך ואטיטיוד בהליכתך, לבושה בג'ינס האהובים עליך וטי-שירט לבנה, תמעדי על המרצפות הבלתי אפשריות ותרדי על ברכייך באמצע הרחוב. כן, הג'ינס יקרעו, כן, כולם יעמדו ויסתכלו (וכמובן איש לא יגש לעזור לך לקום), הסגול בברך יהיה בגודל של הלונדון איי והפצע המכוער באמצע ימנע ממך ללבוש חצאיות קצרות וימרר את חייך כל החופשה.

2. בזמן השהות בלונדון יעבור גל חום על העיר. הבריטים לא בנויים לחום של 30 מעלות. הם רגילים ללבוש בדים סינטטיים, חליפות וחולצות מכופתרות אל-על. כל הקרירות המקסימה, התסרוקות הגבריות המצוינות והפאסון מתנדפים. במקומם מגיעים עיגולי זיעה מביכים בבתי השחי, מבט מזוגג באנדרגראונד, שורטס ושמלמלות פעוטות ובאופן כללי הרגשה של תל-אביב ביום שישי בצהריים עת כולם בדרך לים. כסאות נוח פזורים לנוחיות המשתזפים בפארק קנזינגטון, איים, איים של פשוטי חולצה או לובשי בגד ים שרובצים בדשא שהצהיב מחמת השמש. ילד אחד משחק מסירות, השני על גדות הסרפנטיין, שני מבוגרים שקיבלו קיץ לא צפוי שוכבים בפארק וחולקים פטל אדום מתוק ודובדבנים שמנים בפאונד, אם כבר גל חום, ככה הוא צריך להיות.

3. דיוויד בואי כאן.

אומרים שזאת התערוכה הכי מצליחה בV&A אי פעם. תור של ארבעים דקות לקופת הכרטיסים, עוד ארבעים דקות לסבבי הכניסה המדודים בין קבוצה לקבוצה. לפי התלבושות המרהיבות שלו (חליפת האבוקדו מההלייב אייד, המעילים של מקווין, תלבושת קתרין הפבורן המושלמת), נדמה שמותניו של דיוויד בואי לא התרחבו מאז שנות השישים ועד ימינו, טוב אולי רק קצת. לא סוד שאני מחבבת את דיוויד בואי בכל לבי, בשל השילוב של אינטליגנציה שמגובה בכישרון, מראה, פאסון וידיעה בדיוק מתי לוותר עליו לטובת הומור או תשוקה. נראה שכל אלה מגובים בהנאה אמיתית של עשיה, וביכולת הבחירה כמובן, באיך ובמה. ועם זה, נדמה לי שאם היה מגיע וצופה באנשים שצופים ברטרוספקטיבה שלו הוא היה דופק את הראש. המון-המון אנשים שקטים ומנומסים כי ככה מתנהגים בתערוכה בריטית בV&A, המוזיקה רועמת להם באוזניות והם לא מנידים ולו אצבע במקצב.

סוביניר מדליק, בובת נייר דיוויד בואי עם בגדים מזיגי סטרדאסט ועד היום. להיט.

 

4. ומה עם הילדים

אנחנו לא תיירים טובים, המחשבה על הדחקות בתורים (סליחה, לא הדחקות, עמידה מנומסת, כמעט מדיטטיבית בתורים אינסופיים), לא עושה לנו טוב. מיוזיקל הוא הגיהינום הפרטי שלי, וללכת לאיבוד ברחוב אוקספורד בין החנויות הסינטטיות אדירות המימדים, הוא סיוט שמתגשם. ובכל זאת, שני מבוגרים ושני ילדים שלכל אחד צרכים ורצונות אחרים – הימים היו באוריינטציה ילדית והערבים במבוגרית.

לגו-לנד, על יד וינדזור, משמחת לקטנים ולגדולים בלי להעיק מדי, כולל תערוכה מרשימה של שחזור קרבות ענק ממלחמת הכוכבים ושלל מתקנים מלהיבים יותר ופחות. וכמובן-כמובן מסחטת כספים מאין כמותה.

האקווריום על כרישיו ומנטותיו.

משום מה, טרפלגר היתה המקום שהילדים הכי נהנו בו. אין כמו טיפוס על אריות והמצאת אגדות ומשחקי תפקידים.

 

ומה יצא לי מלונדון –

הבנה על מה שאני אוהבת ומה שלא, על כמות לעומת איכות ועל העדפה מוחלטת של הערך השני. אני מעדיפה לדעת בדיוק מה אני רוצה, לעקוב אחר הפריט ולחסוך כדי להרשות אותו לעצמי. לא שלושה פריטים על-יד, אותו עצמו ותו לא.

שום הבנה על מערכות יחסים.

שמחה גדולה במשפחתי על מוזרותה, תפקודה הלקוי והדרכים העקומות שדברים קורים בה.

ממתקים

ג'ינס פרימיום במידה מגוחכת ממש

ארוחת ערב אחת מופלאה ועוד שתיים קרובות.

בשנה הבאה בית חוה באומבריה.


ספרים לחופשה מוצלחת

בכל קיץ יש לי חודש חופשי מעבודה. הילדים מחלקים את זמנם בין האינדיאני וביני, ובאופן כללי יש לי פנאי.

קריאת הקיץ שלי כוללת מאז ומעולם הרבה מאד פנטזיה וקלילונים מסוגים שונים. זה לא הזמן לשקוע בוולף הול. בדרך כלל אני קוראת כל כך הרבה ספרות גרועה ומוחי קורס תחת מפולת המלל הנבוב שאנשים מפרסמים, שכשיוצא לי להתקל בפנינה קטנה, אני שמחה.

מה צריך להיות בהן בפניני הקלילונים שיהפוך אותם למשהו ששווה להמליץ עליו –

הסבלנות שלי קצרה עד בלתי קיימת אל כותבים שאין להם מושג מה הם רוצים. ליותר מדי כותבים יש הברקה, רעיון מדליק, הם מתחילים בהתלהבות ולכמה רגעים (שליש ספר? חצי?), ישנה הרגשה שזה ממש זה. לרוב הוא מתחיל לדעוך, להתפזר, להמציא, לאבד אמינות, ולהגמר במין DXM שלא ברור מה הוא עושה שם. אני רוצה רעיון וביצוע מהודקים, לא קוריוז. זה לא יותר מדי לבקש מכל ספר שהוא, בטח לא קלילון רומנטי שיש בו מהנוסחתיות.

אני דורשת חמלה וחיבה שבאות מהלב – בעצם, אני דורשת שלכותב יהיה לב. אם לכותב לא אכפת מהדמויות שלו, הוא לא מבין אותן ומאכיל אותן מרורים לא מוצדקים לשוא, אני לא צריכה לסבול את זה. הן יכולות לאכול מרורים, זה לא שהכל צריך להיות האפי-האפי, אבל כותב חייב לרצות בשביל הדמויות שלו, ממש לרצות, כדי שגם אם לא הולך להן כלום, התקווה שלו תחזיק אותן.

דמויות עגולות – יש אינספור ספרים שאני קוראת להם ספרי "she frowns", כי בכל משפט שני הגיבורה מכווצת את מצחה בתנועה שאמורה להביע כל דבר שהכותב (בדרך כלל כותבת בספרים מהסוג הזה), לא יודע להביע בצורה אחרת. וול, יש עוד כמה דרכים להביע רגש, תהיה או מחשבה שעולה במוחה הרגיש של הגיבורה. לא, להשתמש באיזשהו משפט משיר של ג'ון דאן, לא מראה על עומקה הרוחני או הרגשי של הדמות.

הכי חשוב – אל תשעממו.

המון זבל עובר במערכת שלי, לפעמים אני עוזבת אותו בשאט נפש (בקרוב על קלילוני נוער נחותים), הרבה מדי פעמים אני ממשיכה לקרא ספרים שהם אוויליים במקרה הטוב וממש אומללים במקרה הרע, רק כי אני מחכה שיקרה בהם משהו. השנה קראתי כל כך הרבה לא, אבל לשמחתי קראתי גם כמה וכמה שהם לגמרי כן – אלה שאוהב להמליץ עליהם, שאשמח לשמוע מה חשבו עליהם, שגם אם הם לא 'ספרות גדולה', יש בהם נקודות קטנות של ברק פנינים וקסם שעושים את הקריאה שווה משהו כי מה שנשאר נצבר בין הגרוטאות בקרקעית האגם של הזכרון.

 

והנה המלצה על שלושה קלילונים כלל לא קלאסיים ויש שיאמרו שכלל לא קלילונים:

the family fang , מפגש עם חוליית הבריונים , עלילת הנישואים

שלושת הספרים עוסקים בהתבגרות. שלושתם שנונים ומניפולטיביים וצוחקים בה בעת על הדמויות ועל הקוראים ועושים זאת בחן רב ולאו דווקא מתוך נבזות.  בשלושתם יש מין האינדי באקסצנטריות של הדמויות וההתרחשויות. שלושתם קלים לקריאה עד שאפשר לטעות ולחשוב אותם לשטחיים או סתמיים ושלושתם רחוקים מזה. אבל מה שבאמת אהבתי, היא העובדה שבשלושתם יש ידיעה ברורה, גם אם תוך כדי הקריאה הדברים מעורפלים, שהסוף יהיה טוב. אולי עכשיו הדמות סובלת, קשה לה והמהות של כל זה לא ברורה לה, אבל פעם, אחרי שהכריכה תסגר והדמות תיוותר אבודה בלימבו שאליו מתנקזות הדמויות בספרים, היא תמצא את מקומה והוא יהיה בסדר גמור. אולי לא בגן העדן, אבל היא תחיה ואפילו בטוב. קצת כמו בסרטים של ווס אנדרסון, גם אם המשפחה לא תפקודית כלל, האמא נעלמת, מישהו נפגע ומישהו אחר מת, יש איזשהי הבנה של הגבולות האנושיים ושל הגמישות שכלולה בהם וזה בסדר. הכל בסדר.

 

 

 

 


עוד עולמות פנימיים

גמרתי לקרא את 'קיץ ללא גברים' של סירי הוסטוט.
בעבר לא חיבבתי אותה כלל, חיוורת מדי, בלונדינית מדי, אשתו של מדי, משתדלת מדי. הספר הזה, הקטן והאינטימי כבש אותי.
אישה יוצאת מדעתה. טוב, לא בדיוק יוצאת, קצת מתכנסת אל תוך דעתה. מתאשפזת. משתחררת. עוזבת את ניו-יורק וחוזרת אל אמא שלה. וכל אותו קיץ מוזר נמצאת ללא גברים, למרות שרוחם של הגברים בחייה ובחיי הנשים המעניינות שמקיפות אותה נמצאת כל הזמן סביב. לאו דווקא משפיעה, אבל שם.
קריאה, כתיבה, שירה, יחסים בין אנשים – נשים ונשים, נשים וגברים, מבוגרות וצעירות, אמהות ובנות, מורות ותלמידות. היחסים של המשוררת עם היצירה שלה ועם יצירות אחרות. ערוב של רגש ואינטלקט וכל זה ב-203 עמודים מהגגים וכלל לא מהודקים וקפוצי תחת. כמעט קלילים – נוגעים לא נוגעים אבל גם מכאיבים מאד.
ועוד אהבתי בסירי הוסטוט את זה שהיא כתבה את הספר הזה ממש בשבילי, בשביל הסיפור הפנימי שלי. של מיה, הגיבורה שלה, כמובן, אבל גם שלי.
"אחרי שהלכו הרהרתי עוד רגע בדמיוני לעומת הממשי, בהגשמת משאלות, בפנטזיה, בסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו. הבדיה היא טריטוריה עצומה, כך מסתבר, שגבולותיה מעורפלים ולא ברור היכן היא מתחילה והיכן מסתיימת. אנחנו ממפים מחשבות שווא באמצעות הסכמה קולקטיבית." (עמ' 101).
לספרניות יש סיפור פנימי נהדר, ובכלל, המשפט החביב עלי, בהשאלה מטווין-פיקס, הוא – ספרניות אינן כפי שהן נראות.
העולם הספרני הפנימי הוא הרבה יותר פרוע ומלהיב מהתדמית המהודקת.
כולנו ספרניות ממושקפות, עם גולגול נצחי, קסדת קרה או ליפה מטורללת על הראש. לובשות טווין-סט בצבע לבנדר וקומבינזון בצבע שנהב שמבצבץ תחת חצאית משמימה. תמיד יש איזה סיכה מוזרה על הדש, שערות חתול שדבוקות לאחוריים או לברכיים כי לא טרחו להברישן. ואיזה פיזור נפש חביב או מריר או גם וגם.
לספרניות חיים נסתרים פרועים, קעקועים ופירסינג מתחת לבגדים המהוגנים או רק לבני תחרה מעוצבים. הרגלי הקריאה שלהן פרועים לא פחות ולא, הם לא מסתכמים בנעמי רגן האחרון. הן יודעות לצטט, הן מתייחסות לספרים כאל חברים יקרים וכמות פרטי הטריוויה שמסתובבת להן בראש לא תאמן כלל. הן זוכרות בדיוק איזה ספר יושב על-יד איזה ספר בספריה שלהן ומרחמות על פלאת שתקועה לצד פיקו (אבל כלל לא על מקיואן ומקארתי הבעייתיים, שיסבלו זה מחברתו של זה). ספרניות הן מצחיקות ונבזיות ולעולם אינן מדברות על מין אך מי שמיטיב לראות מעבר לחיצי ההערות היובשניות ולא נבהל מהאנדרסטייטמנט, יכול לזכות לבידור לא רע. לספרניות יש תאוות נדודים והרפתקנות מינורית.
לפעמים אני פוגשת ספרנית ממקום אחר והיא כמוני אבל אחרת. אנחנו קורצות אחת לשניה את הקריצה הסודית של אחוות הספרניות  ויודעות.
"חבל שאני אמיתית, אמרה פלורה. היא רצתה להכנס לבית הקטן, ולחיות עם הצעצועים שלה. חבל שאני לא דמות בספר או במחזה, לא שלרובם הדברים מסתדרים מי יודע מה, אלא שאז אפשר היה לכתוב אותי במקום אחר. אכתוב את עצמי במקום אחר, חשבתי, אמציא את הסיפור מחדש באור שונה:" (עמ' 87)
עכשיו אני רוצה להיות חברה של סירי הוסטוט, של השיער הבלונדיני שלה, של החיוורות המקסימה, של הרעיונות הנבונים שמסתובבים לה בראש.  ובכלל,  אי-ההשתדלות  מלאת הפאסון קוסמת במבט ראשון (גם שלישי ורביעי, בסדר), אבל בהצלחה בהשתדלות, ביציאה מאזור הנוחות, בלרצות נורא, בלכתוב את הכאב הזה יש פי מאה. פי מיליון.
 גלגול אסוציאטיבי קשור ולא-
לפני הרבה שנים היתה לי חברה ירושלמית-ניו-יורקית כלל לא בלונדינית. היא קנתה לי את לויתן של אוסטר ונישקה אותי בגיל 17 בעצם הבריח בצורה כל כך טבעית שאפילו לא הובכתי.
כשהיתה צעירה יותר, היא היתה גרסת שנות התשעים של ג'סה.

ביקורת ספר – אשמת הכוכבים

הייזל גרייס וגאס חברים. היא בת 16, הוא בן 18. הוא חתיך הורס, היא נראית כמו נטלי פורטמן. הוא לא יכול להוריד ממנה את העיניים כשהם נפגשים בפעם הראשונה, היא כמעט לא מאמינה שהוא רוצה אותה.

לשמחתי, אף אחד מהם לא ערפד, לא איש זאב ולא בעל יכולות על-טבעיות. לצערי, שניהם חולי סרטן שנפגשים בקבוצת תמיכה לילדים 'מסוגם'.

הסיפור המלודרמטי הרגיל של 'בחור פוגש בחורה, בחור מאבד בחורה', מקבל מימדים אחרים לגמרי בספר הנהדר שכתב ג'ון גרין ותרגמה ברגישות רנה ורבין.

בתוך הסיוט הסופני של הסרטן, גרין מאפשר לזוג שלו לחוות נערות רגילה כמעט לגמרי, להתאהב, להתלבט, לשחק בלי סוף משחקי מחשב ולחשוב על ספר כזה או אחר שהוא 'הספר הכי טוב שמישהו כתב אי פעם'. הספר הוא 'כאב מלכותי', שכתב הסופר המומצא פטר ואן האוטן. 'כאב מלכותי' מלווה את הסיפור ומפעיל אותו ואת גיבוריו. אותי הוא זרק הישר לזרועותיו של סלינג'ר או יותר נכון, לאלה של הולדן קולפיד, שמקפיד להשתמש במושג 'כאב תחת מלכותי', לאורך "התפסן בשדה-השיפון." היחס של הולדן לספרים שהוא קורא דומה במידה ליחס של הייזל-גרייס וגם של גאס לספרים החביבים עליהם;

"מה שמלהיב אותי באמת זה ספר שכשאתה גומר לקרא אותו, היית רוצה שהסופר שכתב אותו יהיה חבר טוב שלך, שאתה יכול לתת לו צלצול כל פעם שמתחשק לך. זה אבל לא קורה לעתים קרובות. לא היה אכפת לי לתת צלצול לאיסאק דינסן הזאת. וגם לרינג ארדנר, רק שד.ב. אמר לי שהוא כבר מת." (התפסן השדה שיפון/ סלינג'ר, עם עובד עמ' 24).

הסרטן, בין שהוא גיבור שותק ולפעמים מקלל, מבכיא או מצחיק מאד בספר, הוא גם מקדם עלילה נהדר. בזכותו מקבלים צ'ופרי סרטן, כמו קרן המשאלות לילדים חולי סרטן. אחרי שמתברר לו שהיא בזבזה את המשאלה שלה; "הייזל גרייס!" הוא צעק. "את לא השתמשת במשאלה היחידה שלך לפני המוות כדי לנסוע עם ההורים שלך לדיסני וורלד!" "כולל אפקוט סנטר," מילמלתי. (עמ' 79), גאס משתמש במשאלה שלו כדי לטוס יחד עם הייזל לאמסטרדם, לפגוש את הסופר הנערץ ולשאול אותו את שאלת מיליון הדולר – מה קורה לדמויות אחרי שהספר נגמר. הגיבורה מין הסתם מתה, אבל הדמויות האחרות הרי ממשיכות, האם אמא שלה התחתנה עם הנוכל השרמנטי? וחיית המחמד שלה? גם כאן, השאלה מתכתבת עם השאלה של הולדן קולפילד – לאן הברווזים עפים כשהאגם בסנטרל פארק קופא.

הלבטים של בני השש-עשרה בכל תקופה, בכל מצב גופני ותודעתי הם דומים.

האהבה אותה אהבה והתשוקה אותה אחת.

הצער וההתרגשות נחווים בעוצמה שהיא עצמה מרגשת את הקורא, בשל הניסיון להיות מבוגרים ולדבר בז'רגון מסוים שמתוכו, כמו מתוך בד מתוח מדי, יוצאים אניצי כנות ילדותית כובשת.

מתחילת הספר ברור גם לדמויות וגם לקוראים מה יעלה בגורלן, זה לא שפתאם יקרה נס די אקס אמי וישנה את המצב לטובתן. אבל בתוך המצב החולני, ההתבגרות היא רגילה למדי. הקונפליקטים מול ההורים, הצרכים החברתיים, העובדה שאין צ'ופר סרטן שימנע מהחברה שלך לזרוק אותך.

אני לא אוהבת לפלח ספרים לפי קוראים יעודיים. ספר טוב הוא ספר טוב, כזה שגם בת 15 וגם אמא שלה יוכלו לקרא בהנאה זהה (לא תמיד מאותם פרטים, אבל מילא, אי אפשר הכל), הייזל רואה את המבוגרים סביבה, את הוריה ואת הוריו של גאס – קצת זקנים אבל עדיין צעירים מספיק כדי להמשיך לחיות חיים מלאים אחריה. העיניים של הייזל גרייס, הן העיניים שכל הורה היה רוצה שיהיו  לילדיו, כאלה שיראו אותו לא רק כהורה אלא גם כאדם בפני עצמו. היופי בספר הוא שהיכולת של הסופר לתת גם להורים עיניים שיראו את הילדים החולים שלהם, לא רק כילדים חולים אלא כאנשים צעירים בזכות עצמם.

ג'ון גרין, תלמיד טוב של סלינג'ר, כותב כאב ואהבה במילים יומיומיות, מצחיקות ועצובות, לפעמים עלובות מאד ולפעמים מעוררות השראה, כי גם הכאב וגם האהבה הם יומיומיים, מצחיקים, עצובים, עלובים ומעוררי השראה.

אשמת הכוכבים/ ג'ון גרין, הוצ' הכורסא, ידיעות ספרים 286 עמ'

 

 

ועוד כמה ספרי מחלות קשות שאינם כאלה כלל וכלל וכל אחד מהם הוא עולם עשיר ונפלא לכשעצמו –
היינו יכולות לנסוע/ מעין רוגל

לפני שאמות/ ג'ני דונהאם

אמנות נהיגת המרוצים בגשם/ גארת סטיין

ומעולם אחר לגמרי –

צל הימים/ בוריס ויאן

שלושה חברים אריך מריה רמרק