קטגוריה: היה או לא היה

אני אוהבת רק מה שאני אוהבת – יומנים

ההבדל בין בלוג ליומן הוא תהומי.
בבלוג, גם אם הוא חשוף להפליא, תמיד ישנה הידיעה שעיניים נוספות קוראות. הניסוח אחר, המחשבה אחרת, המיקוד שונה לגמרי. לעולם יהיה בו משהו ספרותי מעובד יותר ומעוצב.
אני כותבת יומנים מאז שאני זוכרת את עצמי. במשפחה שלי צוחקים על הסיפורים הבסיסיים שכתבתי כילדה, אלה התחלפו מהר מאד ביומנים – חיקויים של 'קטי יומנה של ילדה' (ההיה הוא אמיתי או מומצא?) הדבר היחיד שאני זוכרת משם היו ביצי הפסחא הצבעוניות שהכינה עם ילדי השכנים, ואיך שמחה בהן ואיך אמא שלה שברה אותן וזרקה לפח בכעס על כך שלא מכניסים הביתה מנהגי גויים.
אחר-כך היתה אנה פרנק, ביומן המצונזר וה"נקי" שלה, ומאוחר הרבה יותר סילביה פלאת' לאה גולדברג ווירג'יניה וולף על יומניהן הכאובים ועזי הרגש.

ביומן נייר אפשר לכתוב הכל.
הניסוח מהיר ופחות מחושב, וגם כשהוא מחושב, הוא מיועד לזוג עיניים אחד בלבד. בכיתה י"ב נתתי את היומן שלי לחבר שלי דה-אז, הוא נדהם שזה מה שאני חושבת באמת. הרי בדיבור הייתי כלכך שקולה ומנומסת. זה לא ממש נכון, גם הכתיבה שלי שקולה ומנומסת, ועדיין פרוצה, נועזת ודרמטית פי כמה מאשר שיח מדובר או מכתב נאה ומנוסח ויקטוריאנית.

יומנים הם כמו חלומות, הם מעניינים רק את מי שכותב אותם ולפעמים עוד שניים-שלושה שמכירים ומבינים את הרפרנסס. הם זרם תודעה די משעמם אבל גם מלהיב, כי כשהם אותנטיים הם מרגשים על באמת.

היה או לא היה מס. 1. (מתישהו אחרי הצבא), "לפעמים לא ברור לי איפה נגמר הדמיון שלי שבתוכו אני חיה רוב הזמן ואיפה מתחילה המציאות שאליה אני מתאמצת להתחבר. לא לוותר לעצמי, לקום ולהיות ולא לשבת בבית ולרחם על עצמי.
אבל אז באים ימים כמו יום ששי, שכל מה שאני רוצה זה לשבת בבית ולהרגיש מסכנה. יוצאים לי שדים קטנים ומרושעים מהבטן ומשחקים לי בחיים וברגשות. עוקרים שלוות נפש מדומה והופכים הכל לגועל מושלם. כל מה שמתחשק לי זה להעלב מדברים שכבר מזמן נשכחו ולשחזר סיטואציות שאף אחד לא זוכר ולי פתאם ממש לא בא לשכוח.
כמו בכל שנה אני נופלת כלכך נמוך שזה מגוחך, בכל שנה אני נזכרת באחור שזה קורה תמיד במחזוריות ואז כבר בא לי להמציא משתיק קול לבכיינות המעצבנת של עצמי. תשתקי כבר.
"

היה או לא היה מס. 2 (בצבא נדמה לי, אין תאריך), יודע מה, זה בכלל לא אכפת לי מה אתה רוצה ומה לא. ומה אתה אומר ומה לא. מה בכלל קורה איתך.
אני יודעת שיש משהו באויר. אולי לא באויר שלך, אבל בשלי הוא כבר קיים. אני זוכרת כשרק הכרנו ואני הייתי מביאה לך מכתבים ואתה התעלמת ממני בהתנשאות של גבוהים עם אף. אחר-כך כבר דיברנו שעות בעוקצנות טיזרית – היפוטתיקלי ספיקינג.
ואני אהבתי אותך ואתה לא אותי ואפילו לא היה לי אכפת.
ועכשיו הבחור ההוא שיש בו משהו ממך ומבהיל ומושך ומרתיע ואני משתדלת כלכך שלא יורגש. נעזוב את זה, תמיד אני עוזבת. עושה רגע דילן – כמה פעמים אמרתי שזאת הפעם האחרונה שאחשוב עליך בכלל."

היה או לא היה מס. 3 (מתישהו לפני שהתחתנתי) העוגות שהכנתי לטעימה היו – עוגת גבינה ושוקולד לבן אפויה, עוגת שוקולד טרפל כבדה ועמוסה, מוס קפה וטופי עם פקאנים מסוכרים, פאי אגסים עם ג'ינג'ר ודבש. נפלאה.
פגשתי שם את י. שהיה רס"פ שלי בצבא והיום מנהל ב… הוא תמיד היה מעצבן עם הטון הפלגמטי שלו והעיניים שנתקעות עלייך ולא עוזבות. מימיות כאלה ושיער לבן. אמרנו שלום ומה נשמע מנומסים ואז הוא: "הפעם האחרונה שראיתי אותך היה בלילה ההוא על האופנוע ברחביה." מי מבקש ממך לזכור דברים שאתה בכלל לא אמור לזכור? מה זה כאן תחרות הזכרון הארוך ביותר? להזכיר לך את הלילה ההוא בהאחזות עם הברך שלך והברך שלי והעיניים שלך והשתיקה המעצבנת של מי ידבר קודם?
כשהתלוננתי לש. (AKA האינדיאני), על הפלגמט המרגיז, הוא צחק. הבוס של ש. אמר שלפאי האגסים שלי יש טעם של געגועים למשהו שלא יודעים מהו. קיבלתי את העבודה.

עכשיו אני לא יכולה להפסיק.
שיר יום שמש ל10 במרס

מודעות פרסומת

זן

 

 

לפני כמה בקרים, כשנהגתי בדרך לעבודה, התנגן השיר של לאה גולדברג שאני הכי אוהבת (טוב, לא הכי, איך אפשר הכי? ומה עם ו.. וגם)? אז אולי לא השיר שאני הכי אוהבת, אבל זה שאני הכי מבינה, זה שנכתב עלי, שפרוש עליו דוק ניהיליסטי, מרים כתפיים של "ככה זה."
זה מכבר אין איש מחכה לי שם.
ואם אין ים, הרי אין גם ספינה.
הדרך קצרה. החוג צומצם.
ובכן מה?
עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה.
 
שרתי עם אושיק לוי ואז זה היכה בי.
לא הרגשתי כך כבר זמן רב מאד-מאד.
לא שמיליו אינן נכונות עבורי יותר, לא שמשהו מהשיר הזה הוא לא האמת הצורבת והמרירה של היומיום הקיומי, אבל חודשים שלא התעוררתי בבקר ואמרתי לעצמי בלגלוג עצמי או באי חשק  "ובכן מה?"
אחרי מותי עוד יהיה משהו בעולם.
מישהו יאהב מישהו. מישהו ישנא.
הדרך קצרה. החשבון לא הושלם.
ובכן מה?
עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה.
חכמת הזן שהיא אני, מרימה אגודל בהערכה: "את חיה בהווה. את חיה את מה שיש לך בזמן נתון ואת מלאת שמחה ותודה. מהנקודה הזאת יכולים לקרות רק דברים טובים."
שלא תהיה טעות, אני עדיין רוצה לדעת מה יקרה בעמוד הבא, אבל אני כבר לא נואשת ומוכנה לחכות בסבלנות. יותר מזה, אני מספיק גדולה לכתוב אותו בעצמי ולא לחכות שהוא יכתוב את עצמו. לא לחוץ לי לפתוח את הספר מהסוף ולקרא קודם כל את העמוד האחרון.
הטל נופל, ערב צונן על פני.
על פרשת הדרכים הקרובה אותה תחנה.
מחר אני אתעורר ואפקח את עיני –
אלוהים אדירים.
עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה.
אני לא נאיבית, אני יכולה לכתוב מיליון פרקים, מיליון תסריטים מפורטים. אני יכולה לחשוב את המחשבות הנכונות ולחיות חיי זן מנחמים ומרגיזים ועדיין לא יהיה לי הפרק הספציפי. דפים יקרעו ויתעופפו באויר, מילים ימחקו, אני אהרוג דמויות על ימין ועל שמאל באכזריות מוחלטת ואתעלל בעצמי באלימות מלאת כוונה.
נכון לעכשיו הדרמה שלי מאופקת ונאה, עטופה סט לנז'רה מתחרה.
חכמת הזן שהיא אני אומרת: "אם אין איש מחכה לי שם, אז לא." אבל הוא מחכה.

רשימות

שנים, שנים שאני נסחבת עם הארגז הזה באוטו. ירוק מפלסטיק, כמו של תנובה. מלא בקלסרים, ספרים, שקיות ומה לא.
לקחתי אותו הביתה, התיישבתי על השטיח ופרשתי את תוכנו סביבי.

קפצו לי שנים רחוקות – 95', 2002, 98'.
הטרודה ההיא, המעורערת לגמרי. יש שם יומן קטן עמוס מלל – עוגת תפוחים, חלומות בלי סוף, שיר של חזי לסקלי ("במקום זה אכתוב לך ברך היא שד עם עצם"), טלפונים ומיילים של אנשים שמסתובבים עד היום במרחב הוירטואלי שלי רחוקים וקרובים. לפעמים קרובים ללב ולפעמים מנותקים לגמרי. מכרים מכשכשים בזנב מרחוק אבל כבר לא ניגשים לרחרח עכוזים. וכאלה שהפכו להיות קרובים יותר ויותר עם השנים והיום הם חלק לא נפרד מהמציאות שלי.
לימודי תסריטאות (איך ההוא נתן לי 95 על העבודה המעולה על האל הארטלי, אבל הדוחה שנראה כמו מזרון ים רכיך לא הצליח להפיק מעצמו נדיבות ציונית מעולם). רישומים קטנים, הלצות פנימיות מטופשות, צרופי מילים ומשפטונים שנדבקו מעצמם.
המון רשימות – מה לבשל, מה לקנות, מה לעשות, מה להספיק, איפה להיות, מה לכתוב, מה לרצות, מה ללבוש, על מה לדבר, באיזו שעה, באיזה תדירות, עם מי, כמה, איך? איך?
דמויות בלי סוף – סקיצות, איורים מילוליים מפורטים. כבר מזמן אמרתי, לו היה מקצוע בהמצאת ואיפיון דמויות, הייתי המומחית מס' 1.
אני מרותקת למציאות המרוחקת של האישה ההיא שהיא אני, שהיתה מאוהבת ושבורת לב ורצתה להיות בהריון, שיכולת קריאת המציאות שלה היתה כלכך מעוותת ולקויה לעומת יכולת השכנוע שלה את הסביבה שהיא יודעת בדיוק מה היא עושה בכל רגע נתון.
אינטימיות מהיומן הקטן –

חלום על כחול העיניים שמת (הוא עוד חי עת החלום):
"שנינו במיטה שלי, מיטת הנוער מהבית של ההורים. אנחנו אנשים כמו היום לא ילדים ולא מהצבא. אנחנו בפאריס. יש לו ילדה לא ממני. לי אין ילדים. אנחנו מזדיינים בלי סוף והוא מחבק אותי ואומר לי שהוא רוצה להיות אתי תמיד. הוא אומר בואי נתחתן. אני לא מצליחה לזכור אם אני נשואה ועם מי וזה לא חשוב יותר. הוא חשוב ואני חשובה והמיטה הזאת בפאריס חשובה."

רשימה:
להכניס כסף לחשבון
לקנות חזיות
לשים פילם בפיתוח
ערכה לבדיקת הריון
להוריד שערות
דיבלים למדפים
להעיף את השידה הנוראית
שוק: ירקות, סוכריות גומי, טחינה, ירוקים (טרגון, קורנית, עירית, כוסברה – מה שיפה)
עוגות שוקולד אישיות
לאן דניס נעלמת? אפרופו דניס
אוכל לחתולים

פרטים קטנים לשימוש עתידי (מעולם לא השתמשתי באף אחד מהם בשום סיפור שכתבתי):
"בלילה הוא התגנב אל תוך השינה שלה בלחישה "איפה המפתחות של הצוללת."
"לא אצלי." היא התיישבה במיטה בעיניים עצומות
"לכי לחפש אותם,"
היא קמה מהמיטה והתחת הלבן שלה הבהיק באור שנכנס דרך החלון

הקולות מתלחשים לה כל הזמן, כמו שלד היא נראית. מוזלמנית מגעילה. ואיך כל הבנים רוצים אותה בכל זאת – ומאחורי הגב הן צוחקות לה ומוסיפות לפני שמה מיש.

וקפיצה הופ-הופ לסוף מרס 2003:
ואז אנחנו מתחבקים ואני צוחקת ובוכה בוזמנית. אנחנו מתחבקים ויורדות לי דמעות בלי שום שליטה.
וברדיו יש 'רוך וקושי' של אמדורסקי וככה בדיוק אני מרגישה כמו מחית של רגשות.
הרגע הנכון שבו הגוף והנפש יודעים למצא פתרון מלא תושיה, מתוך מצוקה – קסם. בבת אחת, בבדיקת בטא אחת אני הופכת לכל יכולה. יכולה לעצמי ולו ולשנינו.
אני עושה קסמים.

אני זוכרת אותה היטב, את מי שהייתי בשנים האלה. אני מזהה אותה בכל מילה ובכל ניואנס. זוכרת אפילו מה חשבתי ומה הרגשתי בזמן שכתבתי כל מיני דברים, אבל היא גם זרה ולא קשורה בכלום למי שאני היום. המרחק עושה את זה.
אבל את הקטע האחרון אני זוכרת בעל-פה וכשאני קוראת אותו עובר בי בדיוק אותו רוך וקושי שעבר בי אז. האינדיאני לקח אותי אחרכך ללמוד, זה היה יום ראשון ואני הייתי גבוהה בעשרה ס"מ והיה לי קסם משלי בבטן.


חמישה סודות

כבר עשרים וחמישה במרס. אוטוטו נגמר החודש ונדמה לי שסיפרתי יותר מדי דברים על עצמי. זאת סוג של אשליה. מי שקורא בטוח שהוא יודע המון דברים חשופים, מי שכותב יודע שהוא לא כתב כלום. לפעמים זה הפוך – הטקסט הכי חשוף שיכולתי להפיק מתקבל בשוויון נפש סתמי.

סוד 1 – סוד גלוי שהוא הכשרון הסודי שהמצאתי לעצמי ואני מתחזקת שנים – כשאני קוראת ספר או רואה סרט, אני יודעת תמיד מה היה המשפט, הסצנה או הרגע שממנו התחיל הכל. זאת אף פעם לא התמה המרכזית, זה תמיד משהו צדדי ואישי שבקושי רואים בקצה הפריים. לפעמים דמות שולית, לפעמים טקסט קטן וזניח, אבל זאת הפינה שהיוצר באמת אוהב, שאליה הוא קשור ואותה הוא לא יכול היה לזרוק לאיזה מגרה ולשכוח ממנה. זה הקטע שלא משנה מה הוא כותב או מצלם, הוא סוחב אותו שנים והוא משתוקק למצא לו מקום. האני האמיתי שלו. כל אחד רוצה שיראו את האני הפנימי שלו ואני רואה.

סוד 2 – אני לא משתעממת אף פעם-אף פעם מכלום. תמיד אני יודעת לעניין את עצמי.

סוד 3 – אני לא מקנאה. הו, כן, הייתי רוצה כל מיני דברים, אבל לא דברים של מישהו אחר אלא כאלה משלי. אני לא מבינה צרות עין ולא רוצה להבין.

סוד 4 – אני רק כתובה טוב. זאת אומרת, אני כתובה הרבה יותר טוב ממה שאני באמת, אבל כולנו ככה לא? מציגים חזות מרוצה ושנונה באינסטגרם ובפייס, מספרים את הסיפורים היצוגיים שלנו, אלה שמוציאים אותנו קוליים וחינניים. עושים את הקולות הנכונים בזמן הנכון. אני לא מרמה ולמען האמת, גם לא מייפה, אבל מחלקת הרושם הרבה יותר מרהיבה מהמציאות.

סוד 5 – כנות היא תכונה מוערכת יתר על המידה. אני לא מבזבזת אנרגיות על שקרים, אבל בשביל בריאות הנפש והרגש – לא צריך לשמוע ולדעת כל דבר.

 

בעשרים וחמישה במרס בשמונה וחצי, אני כלכך עייפה ומרוטה שקצת מרירות לא תשנה כלום


וודו דולס

לפני המון שנים קראתי ספר של אליס הופמן, קראו לו 'הרקיע השביעי' ולפי העטיפה שלו הוא נראה כמו רומן רומנטי סוג דלת. הוא היה שנון, מקסים, והיתה בו גיבורה קלישאית ונהדרת ממש שעשתה קסמים קטנים, לאו דווקא מזיקים אבל מעט נבזיים. לילה אחד היא הכינה בובת שעווה קטנטונת ולא עשתה לה כלום כמעט, רק גרדה רבע מילימטר מכפות רגליה. בבוקר הילד הנוראי שהתבריין לילד שלה  באופן קבוע, נמך. רק טיפטיפונת, לא משהו ששמים לב אליו במבט ראשון או שני, אבל הכל השתנה, האטיטיוד שלו השתנה והביטחון הבריוני המרושע שלו אבד גם הוא. הוא נשאר סתם ילד קצת נמוך ומלא שפתאם כולם ראו אותו בגובה העיניים, או אולי הוא ראה אותם פתאם בגובה העיניים.

כל הזמן אומרים לי לפרסם. תתחילי לשלוח להוצאות, תתחילי לשלוח לחמך על פני המים, תתחילי  לשלוח מילותייך – בבלוג, בדואר, במייל, ברשת. המחשבות שלי על עולם הספרות מסובכות ולא תמיד אופטימיות. עולם הספרות הכתוב על נייר לא מת ולא ימות במהרה (ואחרי האפוקליפסיה הוא כמובן יהיה מה שישאר וישרוד, זה או חזרה לקירות המערות בפחם , בגיר צבעוני ובדם של חיות). הוא משנה את פניו והולך למקומות אחרים יחד עם הסיפוקים המהירים שהקוראים דורשים, יחד עם השפה המרודדת, יחד עם הכתיבה המגזינית שמתיימרת להיות ספרותית (לא רק בספרות מקור, בספרות בכלל), יחד עם התהיה הקיומית בהחלט מה זה מעניין ואת מי ומה לי ולאיזשהי עשיה שאינה חתרנית כי אם מיינסטרימית ומחפשת הכרה.

ישנו עוד גורם. אהבה. אני מאוהבת בדמויות שלי עד מעל לראש. הן באות אתי לכל מקום כבר שנים ואין לי שום חשק לשחרר אותן ולתת להן חיים ועצמאות. הן כבולות אלי בחוטי משי. כולנו לוקות בסינדרום הרסט הדדי – הן לא היו הולכות לשום מקום גם לו היו משוחררות, ואם הן היו הולכות, הייתי רצה אחריהן 'חכו לי, חכו לי.' אני עושה בהן קסמים קטנים כמו בבובות שעווה: מאריכה גפיים, מתלתלת שיער, מאכילה ומלבישה, נותנת להם חיי מין מפתיעים וכלכך הרבה מבטים וניואנסים גופניים שאני לא חושבת שיכולים לעניין מישהו חוץ מאותי ומהן. כל מה שמעניין אותי הוא לשחק באנדרטון, באנדרסטייטמנט, בוייב התת קרקעי שגורם למישהו לעשות דברמה. המעשה עצמו מוטל בספק ממילא ובקושי מעניין. הדמויות שלי מחליפות את הבובות של ימי ילדותי. הן מראת קסם לחיים שלי וככאלה הן רק שלי. רק. לפעמים אני מזמינה קוראים או אנשים מן החוץ להכנס ולשחק אתי קצת. ספק אם הם יודעים איזה מטעמים אני עושה מדמויותיהם אחרכך. ספק אם הם יודעים כמה אהבה אני מעניקה להם ואיך אני הופכת אותם לשלי לעד. אני מחזירה להן טובה ומשמשת כבובת שעווה לעת מצא, לשה את עצמי וממציאה לי מציאות אלטרנטיבית נדיבה ונאה מאין כמותה.

שיר לעשרים ושלושה במרס, מזג אויר הולם לקרטיב דובדבן


קטנות 1

כשהאצבעות הארוכות-ארוכות, דקיקות שלה מרפרפות סביב השיער הסבוך של הילדה 'רק לעשות לו צורה, אל תדאגי, אני לא מושכת,' היא מסתכלת בהן ולא בשיער או בילדה. יכולתי להיות פסנתרנית או כנרת ראשונה ובראשה פנימה אצבעותיה נעות במהירות, זוכרות קצב פנימי ויוצרות מנגינה עוצרת נשימה. הפרקים העדינים האלה, הלבנים עם העצמות הבולטות שהיא כל כך גאה בנסיכותיות הלא יומיומית שלהם, נעים בעצמה לא צפויה. שופן בוודאי היה רוכן עליהם ומנשק עצם, עצם והופך אליו את כף ידה ומנשק שוב בשפתיים פשוקות מעט בחיבור כחול הורידים בין האמה וכף היד ובטח גם נשנק בשיעול מתפעל.

"אמא, את מכאיבה לי," הקול הצווחני מפלח לה את המוח ולרגע בא לה למשוך ממש חזק, כמו ילדה בת עשר בעת מריבה עם חברה, תופסת קווצה באגרוף קמוץ בכוונה לתלוש מהקרקפת. במקום זה היא מברישה בתנועה הכי מחושבת ועדינה שהיא יכולה, "ששש. תרגישי בעצמך, השיער שלך רך כמו חמאה," היא כופה על הקול שלה להיות מזומרר ומתוק, כמו שבוודאי יש לפסנתרנית הוירטואוזית שהיא בתוכה פנימה. התנועה הקצובה מרגיעה אותה אבל לא את הילדה שמתפתלת תחת המברשת. לרגע היא עוזבת את הידיים שלה ועוברת לשלו, אוחזות באותה מברשת בדיוק. בישיבה על המיטה הרגליים שלו חובקות לה את האגן והוא מבריש בענייניות את השיער הלח והמבולגן, מיישר אותו על גבה הערום במשיכות ארוכות שנמשכות מהראש, בתוך סמיכות הרעמה ומעבר לה, אל תחילת החריץ. היא מקמרת את הגב ומחייכת חיוך פרטי למחשבה על הענייניות שבה כף ידו יכולה לפתל סביבה את השיער שלה ולמשוך בו לאחור בלי שום עדינות. "נו, אמא, די!" הקטנה נחלצת ובורחת. "טוב, די. תחזירי את המברשת לאמבטיה." אבל קודם לכן היא מעבירה בכמה תנועות החלטיות את המברשת בשערה ואז מנערת אותו היטב כדי לפרוע שוב כמיהות וחלומות.

שיר לשלושה במרס – השיר הכי יפה (כן? כמעט? יש לו עוד כלכך הרבה שאני אוהבת), של אספ אמדורסקי. באחים המאומצים שלי הוא בtop 5