קטגוריה: העיר והבית

אני אוהבת רק מה שאני אוהבת – יומנים

ההבדל בין בלוג ליומן הוא תהומי.
בבלוג, גם אם הוא חשוף להפליא, תמיד ישנה הידיעה שעיניים נוספות קוראות. הניסוח אחר, המחשבה אחרת, המיקוד שונה לגמרי. לעולם יהיה בו משהו ספרותי מעובד יותר ומעוצב.
אני כותבת יומנים מאז שאני זוכרת את עצמי. במשפחה שלי צוחקים על הסיפורים הבסיסיים שכתבתי כילדה, אלה התחלפו מהר מאד ביומנים – חיקויים של 'קטי יומנה של ילדה' (ההיה הוא אמיתי או מומצא?) הדבר היחיד שאני זוכרת משם היו ביצי הפסחא הצבעוניות שהכינה עם ילדי השכנים, ואיך שמחה בהן ואיך אמא שלה שברה אותן וזרקה לפח בכעס על כך שלא מכניסים הביתה מנהגי גויים.
אחר-כך היתה אנה פרנק, ביומן המצונזר וה"נקי" שלה, ומאוחר הרבה יותר סילביה פלאת' לאה גולדברג ווירג'יניה וולף על יומניהן הכאובים ועזי הרגש.

ביומן נייר אפשר לכתוב הכל.
הניסוח מהיר ופחות מחושב, וגם כשהוא מחושב, הוא מיועד לזוג עיניים אחד בלבד. בכיתה י"ב נתתי את היומן שלי לחבר שלי דה-אז, הוא נדהם שזה מה שאני חושבת באמת. הרי בדיבור הייתי כלכך שקולה ומנומסת. זה לא ממש נכון, גם הכתיבה שלי שקולה ומנומסת, ועדיין פרוצה, נועזת ודרמטית פי כמה מאשר שיח מדובר או מכתב נאה ומנוסח ויקטוריאנית.

יומנים הם כמו חלומות, הם מעניינים רק את מי שכותב אותם ולפעמים עוד שניים-שלושה שמכירים ומבינים את הרפרנסס. הם זרם תודעה די משעמם אבל גם מלהיב, כי כשהם אותנטיים הם מרגשים על באמת.

היה או לא היה מס. 1. (מתישהו אחרי הצבא), "לפעמים לא ברור לי איפה נגמר הדמיון שלי שבתוכו אני חיה רוב הזמן ואיפה מתחילה המציאות שאליה אני מתאמצת להתחבר. לא לוותר לעצמי, לקום ולהיות ולא לשבת בבית ולרחם על עצמי.
אבל אז באים ימים כמו יום ששי, שכל מה שאני רוצה זה לשבת בבית ולהרגיש מסכנה. יוצאים לי שדים קטנים ומרושעים מהבטן ומשחקים לי בחיים וברגשות. עוקרים שלוות נפש מדומה והופכים הכל לגועל מושלם. כל מה שמתחשק לי זה להעלב מדברים שכבר מזמן נשכחו ולשחזר סיטואציות שאף אחד לא זוכר ולי פתאם ממש לא בא לשכוח.
כמו בכל שנה אני נופלת כלכך נמוך שזה מגוחך, בכל שנה אני נזכרת באחור שזה קורה תמיד במחזוריות ואז כבר בא לי להמציא משתיק קול לבכיינות המעצבנת של עצמי. תשתקי כבר.
"

היה או לא היה מס. 2 (בצבא נדמה לי, אין תאריך), יודע מה, זה בכלל לא אכפת לי מה אתה רוצה ומה לא. ומה אתה אומר ומה לא. מה בכלל קורה איתך.
אני יודעת שיש משהו באויר. אולי לא באויר שלך, אבל בשלי הוא כבר קיים. אני זוכרת כשרק הכרנו ואני הייתי מביאה לך מכתבים ואתה התעלמת ממני בהתנשאות של גבוהים עם אף. אחר-כך כבר דיברנו שעות בעוקצנות טיזרית – היפוטתיקלי ספיקינג.
ואני אהבתי אותך ואתה לא אותי ואפילו לא היה לי אכפת.
ועכשיו הבחור ההוא שיש בו משהו ממך ומבהיל ומושך ומרתיע ואני משתדלת כלכך שלא יורגש. נעזוב את זה, תמיד אני עוזבת. עושה רגע דילן – כמה פעמים אמרתי שזאת הפעם האחרונה שאחשוב עליך בכלל."

היה או לא היה מס. 3 (מתישהו לפני שהתחתנתי) העוגות שהכנתי לטעימה היו – עוגת גבינה ושוקולד לבן אפויה, עוגת שוקולד טרפל כבדה ועמוסה, מוס קפה וטופי עם פקאנים מסוכרים, פאי אגסים עם ג'ינג'ר ודבש. נפלאה.
פגשתי שם את י. שהיה רס"פ שלי בצבא והיום מנהל ב… הוא תמיד היה מעצבן עם הטון הפלגמטי שלו והעיניים שנתקעות עלייך ולא עוזבות. מימיות כאלה ושיער לבן. אמרנו שלום ומה נשמע מנומסים ואז הוא: "הפעם האחרונה שראיתי אותך היה בלילה ההוא על האופנוע ברחביה." מי מבקש ממך לזכור דברים שאתה בכלל לא אמור לזכור? מה זה כאן תחרות הזכרון הארוך ביותר? להזכיר לך את הלילה ההוא בהאחזות עם הברך שלך והברך שלי והעיניים שלך והשתיקה המעצבנת של מי ידבר קודם?
כשהתלוננתי לש. (AKA האינדיאני), על הפלגמט המרגיז, הוא צחק. הבוס של ש. אמר שלפאי האגסים שלי יש טעם של געגועים למשהו שלא יודעים מהו. קיבלתי את העבודה.

עכשיו אני לא יכולה להפסיק.
שיר יום שמש ל10 במרס


זן

 

 

לפני כמה בקרים, כשנהגתי בדרך לעבודה, התנגן השיר של לאה גולדברג שאני הכי אוהבת (טוב, לא הכי, איך אפשר הכי? ומה עם ו.. וגם)? אז אולי לא השיר שאני הכי אוהבת, אבל זה שאני הכי מבינה, זה שנכתב עלי, שפרוש עליו דוק ניהיליסטי, מרים כתפיים של "ככה זה."
זה מכבר אין איש מחכה לי שם.
ואם אין ים, הרי אין גם ספינה.
הדרך קצרה. החוג צומצם.
ובכן מה?
עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה.
 
שרתי עם אושיק לוי ואז זה היכה בי.
לא הרגשתי כך כבר זמן רב מאד-מאד.
לא שמיליו אינן נכונות עבורי יותר, לא שמשהו מהשיר הזה הוא לא האמת הצורבת והמרירה של היומיום הקיומי, אבל חודשים שלא התעוררתי בבקר ואמרתי לעצמי בלגלוג עצמי או באי חשק  "ובכן מה?"
אחרי מותי עוד יהיה משהו בעולם.
מישהו יאהב מישהו. מישהו ישנא.
הדרך קצרה. החשבון לא הושלם.
ובכן מה?
עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה.
חכמת הזן שהיא אני, מרימה אגודל בהערכה: "את חיה בהווה. את חיה את מה שיש לך בזמן נתון ואת מלאת שמחה ותודה. מהנקודה הזאת יכולים לקרות רק דברים טובים."
שלא תהיה טעות, אני עדיין רוצה לדעת מה יקרה בעמוד הבא, אבל אני כבר לא נואשת ומוכנה לחכות בסבלנות. יותר מזה, אני מספיק גדולה לכתוב אותו בעצמי ולא לחכות שהוא יכתוב את עצמו. לא לחוץ לי לפתוח את הספר מהסוף ולקרא קודם כל את העמוד האחרון.
הטל נופל, ערב צונן על פני.
על פרשת הדרכים הקרובה אותה תחנה.
מחר אני אתעורר ואפקח את עיני –
אלוהים אדירים.
עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה.
אני לא נאיבית, אני יכולה לכתוב מיליון פרקים, מיליון תסריטים מפורטים. אני יכולה לחשוב את המחשבות הנכונות ולחיות חיי זן מנחמים ומרגיזים ועדיין לא יהיה לי הפרק הספציפי. דפים יקרעו ויתעופפו באויר, מילים ימחקו, אני אהרוג דמויות על ימין ועל שמאל באכזריות מוחלטת ואתעלל בעצמי באלימות מלאת כוונה.
נכון לעכשיו הדרמה שלי מאופקת ונאה, עטופה סט לנז'רה מתחרה.
חכמת הזן שהיא אני אומרת: "אם אין איש מחכה לי שם, אז לא." אבל הוא מחכה.

רשימות

שנים, שנים שאני נסחבת עם הארגז הזה באוטו. ירוק מפלסטיק, כמו של תנובה. מלא בקלסרים, ספרים, שקיות ומה לא.
לקחתי אותו הביתה, התיישבתי על השטיח ופרשתי את תוכנו סביבי.

קפצו לי שנים רחוקות – 95', 2002, 98'.
הטרודה ההיא, המעורערת לגמרי. יש שם יומן קטן עמוס מלל – עוגת תפוחים, חלומות בלי סוף, שיר של חזי לסקלי ("במקום זה אכתוב לך ברך היא שד עם עצם"), טלפונים ומיילים של אנשים שמסתובבים עד היום במרחב הוירטואלי שלי רחוקים וקרובים. לפעמים קרובים ללב ולפעמים מנותקים לגמרי. מכרים מכשכשים בזנב מרחוק אבל כבר לא ניגשים לרחרח עכוזים. וכאלה שהפכו להיות קרובים יותר ויותר עם השנים והיום הם חלק לא נפרד מהמציאות שלי.
לימודי תסריטאות (איך ההוא נתן לי 95 על העבודה המעולה על האל הארטלי, אבל הדוחה שנראה כמו מזרון ים רכיך לא הצליח להפיק מעצמו נדיבות ציונית מעולם). רישומים קטנים, הלצות פנימיות מטופשות, צרופי מילים ומשפטונים שנדבקו מעצמם.
המון רשימות – מה לבשל, מה לקנות, מה לעשות, מה להספיק, איפה להיות, מה לכתוב, מה לרצות, מה ללבוש, על מה לדבר, באיזו שעה, באיזה תדירות, עם מי, כמה, איך? איך?
דמויות בלי סוף – סקיצות, איורים מילוליים מפורטים. כבר מזמן אמרתי, לו היה מקצוע בהמצאת ואיפיון דמויות, הייתי המומחית מס' 1.
אני מרותקת למציאות המרוחקת של האישה ההיא שהיא אני, שהיתה מאוהבת ושבורת לב ורצתה להיות בהריון, שיכולת קריאת המציאות שלה היתה כלכך מעוותת ולקויה לעומת יכולת השכנוע שלה את הסביבה שהיא יודעת בדיוק מה היא עושה בכל רגע נתון.
אינטימיות מהיומן הקטן –

חלום על כחול העיניים שמת (הוא עוד חי עת החלום):
"שנינו במיטה שלי, מיטת הנוער מהבית של ההורים. אנחנו אנשים כמו היום לא ילדים ולא מהצבא. אנחנו בפאריס. יש לו ילדה לא ממני. לי אין ילדים. אנחנו מזדיינים בלי סוף והוא מחבק אותי ואומר לי שהוא רוצה להיות אתי תמיד. הוא אומר בואי נתחתן. אני לא מצליחה לזכור אם אני נשואה ועם מי וזה לא חשוב יותר. הוא חשוב ואני חשובה והמיטה הזאת בפאריס חשובה."

רשימה:
להכניס כסף לחשבון
לקנות חזיות
לשים פילם בפיתוח
ערכה לבדיקת הריון
להוריד שערות
דיבלים למדפים
להעיף את השידה הנוראית
שוק: ירקות, סוכריות גומי, טחינה, ירוקים (טרגון, קורנית, עירית, כוסברה – מה שיפה)
עוגות שוקולד אישיות
לאן דניס נעלמת? אפרופו דניס
אוכל לחתולים

פרטים קטנים לשימוש עתידי (מעולם לא השתמשתי באף אחד מהם בשום סיפור שכתבתי):
"בלילה הוא התגנב אל תוך השינה שלה בלחישה "איפה המפתחות של הצוללת."
"לא אצלי." היא התיישבה במיטה בעיניים עצומות
"לכי לחפש אותם,"
היא קמה מהמיטה והתחת הלבן שלה הבהיק באור שנכנס דרך החלון

הקולות מתלחשים לה כל הזמן, כמו שלד היא נראית. מוזלמנית מגעילה. ואיך כל הבנים רוצים אותה בכל זאת – ומאחורי הגב הן צוחקות לה ומוסיפות לפני שמה מיש.

וקפיצה הופ-הופ לסוף מרס 2003:
ואז אנחנו מתחבקים ואני צוחקת ובוכה בוזמנית. אנחנו מתחבקים ויורדות לי דמעות בלי שום שליטה.
וברדיו יש 'רוך וקושי' של אמדורסקי וככה בדיוק אני מרגישה כמו מחית של רגשות.
הרגע הנכון שבו הגוף והנפש יודעים למצא פתרון מלא תושיה, מתוך מצוקה – קסם. בבת אחת, בבדיקת בטא אחת אני הופכת לכל יכולה. יכולה לעצמי ולו ולשנינו.
אני עושה קסמים.

אני זוכרת אותה היטב, את מי שהייתי בשנים האלה. אני מזהה אותה בכל מילה ובכל ניואנס. זוכרת אפילו מה חשבתי ומה הרגשתי בזמן שכתבתי כל מיני דברים, אבל היא גם זרה ולא קשורה בכלום למי שאני היום. המרחק עושה את זה.
אבל את הקטע האחרון אני זוכרת בעל-פה וכשאני קוראת אותו עובר בי בדיוק אותו רוך וקושי שעבר בי אז. האינדיאני לקח אותי אחרכך ללמוד, זה היה יום ראשון ואני הייתי גבוהה בעשרה ס"מ והיה לי קסם משלי בבטן.


גלחום אביבי

אומרים שיש גלחום אביבי או שלפחות היה כזה אבל את יודעת אחרת. לא יהיה לך חם לעולם. לעולם.

לילה – החלומות שמתקיפים אותך עוסקים במזון או במלחמות נוראות. מעברי סופרמרקט עמוסים בקופסאות, את אומרת לילדים לאסוף מכל הבא ליד כי זאת כנראה מלחמה, או איום מלחמה. בחלומות הבאים יש מלחמה אמיתית, אפוקליפסה עכשיו, גרפית בצורה מחרידה ממש, בחצר האחורית שלך. את מעדיפה שהילדים לא יהיו בחלום הזה, והם באמת מפנים את עצמם בנימוס לחלום אחר. את במוזיאון המלכה במדריד מול הגרניקה יחד עם אלכס אנסקי, הוא מסביר בקול עמוק ורדיופוני  ואת כבר יודעת הכל ולא מעוניינת באמת לראות ולדעת אבל לא מסוגלת להפסיק לבהות בזרועות הענקיות ובסוס. אחרכך זאת עבודה בממתקאות, גושי מרשמלו צבעוניים, סוכריות על מקל, תולעי גומי, הכל מסודר יפה-יפה עד שהמלחמה נשכחת. את נדחפת אל הגוף שישן לצידך, קוברת את הראש בחזה. הגאוותנית הסמויה שבך נמסה כשהוא לוחש מתוך שינה 'you have such a small frame', ומהדק זרועות מקועקעות סביבך.

בוקר – קר לך בגב, את מרגישה את העצמות שלך מבפנים – קוים של קור מתחת לבשר. גם כפות הרגליים שלך קפואות, את גורבת שני זוגות גרביים זה על זה ודוחפת למגפיים מרופדים. את מוצאת נתח זנגביל ופלח לימון שנותרו בספל התה מאתמול בערב, את מוזגת עליהם דיאט קולה ומחליטה שזה יהיה משקה הקיץ המזוהה שלך השנה. ההחלטה נזנחת ונשמטת לתהום ההחלטות הדקורטיביות האחרות שלך ברגע שאת שוטפת כלים (במים חמים כמובן).

צהריים – שמלת הכותנה הספרנית המהוגנת שלך מתאימה למזג אויר אביבי, את מרגישה צורך בגרבונים עבים, סוודר שמן וחותלות. את מתעלמת בחן מאלה שאינם יכולים לשאת את משחקי התלבושות שלך וחייבים להעיר הערות על איך שאת נראית. בינך לבין עצמך את תוהה – זה עוד במודה אנשים שלא מתעסקים בשלהם ומרגישים צורך לפלוש לביגוד, למזון או למנהגים הפרטיים של מישהו אחר. אבל כשהמורה האהובה, מאירת העיניים בחדר המורים קולעת בשאלה: "מי את כשאת לובשת את השמלה הזאת?" את חושבת – אה. בדיוק. את יושבת באוטו הישן בחלונות מוגפים ומרגישה שהחממה שיצרת במו עצמך מיטיבה עם גופך. לא בא לך לזוז, אולי רק כדי להתכרבל במושב הנהגת, לעצום עיניים ולנמנם קצת בתוך החמימות השמשית שחודרת מבעד לשמשות. הילדים אומרים שחם טילים, את לא מבינה על מה הם מדברים.

ערב – הסינוסים כואבים לך. כל שאת יכולה לחשוב עליו הוא תצורות שונות של תפוחי אדמה מנחמים -פירה קטיפתי עמוס חמאה, ניוקי עננים או סתם תפוח אדמה אפוי בתנור מומלח בעדינות ומקושט בחתיכת ברי, ואת אפילו לא משוגעת על תפוחי אדמה. את עושה את מה שאת יודעת, מרתיחה את העצמות הקפואות באמבטיה מוקצפת, עוצמת עיניים ושוקעת בה עד האזניים מאזינה לקולות המרוחקים של באי הבית. לפעמים כשאת פוקחת עיניים, עומד מעלייך אחד הבנים ומסתכל בתמיהה מטה, אל אמא התמהונית ואומר דברמה. את מהנהנת כאילו ששמעת כל מילה, עונה משהו לא מחייב שיכול לעבור כתשובה מקובלת בהחלט למה שלא נאמר, עוצמת עיניים ושוקעת אל הקרקעית המרתיחה, שולחת דרך האף בועות קטנות אל פני המים.


נסיכים קטנים

זכרון – בדירה השכורה עם השותף המעולה באלפסי, אנחנו מקשיבות למוזיקה בחדר שלו, אני לא זוכרת אם הוא נמצא או לא. אחת מאיתנו מוציאה את 'הנסיך הקטן' ההכרחי שהוא קיבל מהמיתולוגית החמוצה והמתולתלת שלו (תאוריה שמעולם לא הופרכה – אין בחור שלא קיבל את הנסיך הקטן מהמיתולוגית המתולתלת שלו), ואנחנו צוחקות על ההקדשה 'לנסיך הקטן והזהוב שלי', או משהו קלישאי אחר שנערות רגישות כותבות לחבר שלהן בתיכון.
כן, הן היחידות שבאמת מבינות את הנסיך הקטן.
כן, הן משתוקקות שגם הבן ה16 הנוהם שהן מאוהבות בו, יחווה את הרגש הנקי הזה.
כן, הן חושבות שמתחת לחצ'קונים, השיער המדובלל וריח זיעת הנערים עת הוא שולח ידיים מתחת לחולצתה, הוא בטוח נסיך קטן כזה, חף, ענוג, בלתי נגוע ורק מחכה שהיא תאלפנו נא.
כן, הן בטוחות שהוא יקרא בשקיקה את הספר הצהבהב ויתענג על המילים ויבין שהיא-היא אותו דבר סמוי מן העין.
1. מעולם לא נתתי לאף חבר את הנסיך הקטן עם שום הקדשה רומנטית-רגישה-אני כזאת מדריכת צופים חמודידה שעושה את כל התנועות הנכונות.
2. כמות הנחלאים שהכרתי שהיה להם קעקוע של הנסיך הקטן (ובוודאי לא קראו אותו ולו פעם אחת אבל כן קיבלו אותו מהחברות המתולתלות והרגישות שלהם), עולה על עשרה.
3. קראתי את הנסיך הקטן כילדה המון פעמים וניסיתי לראות בו דברים סמויים מן העין. רוב הזמן הוא עצבן אותי.
4. ספרים המיועדים למבוגרים במסווה ילדי אינם חביבים עלי כלל. ההיה זה אריך קסטנר שאמר שלכתוב לילדים זה כמו לכתוב למבוגרים רק יותר טוב?
5. שמעתי פעם על מישהי שנהגה לסחוב כל עותק של הנסיך הקטן שנתקלה בו באיזשהי חנות ספרים, פן יזדהם על ידי קריאה לא נכונה, חוסר הבנה או לב גס של מי שחלילה יחליט לרכשו. אני לא יודעת אם זאת אגדה אורבנית או אמת לאמיתה אבל בדמיון שלי יש לה חדר בבית עמוס מדפי נסיך קטן סחובים, מקוטלגים וממוספרים לפי שפה וארץ מוצא.
הנסיך הקטן, אגב, הוא לא טיפוס כלכך נחמד ומתוקי כמו שאפשר לדמות לפי הציורים או צחוק הפעמונים או הדנדון החרישי של תלתליו הזהובים ברוח המדברית. הוא קצת ג'וליה רוברטס, מין מאמי שכולם מתים עליו כי הוא מצוייר טוב, אבל מתחת לזה הוא לא באמת-באמת חיובי במחשבתו שכל-כולו טוב. הוא צ'ארמר אבל הקסם והחן מסתירים פסימיות, סקפטיות ואיזה פאסיב-אגרסיב פולני של "מה אני חייב לך בדיוק."
ואולי זה הקסם שלו, שהוא לא נותן את עצמו לכל דורש אלא נמנע?
"בך האשם – אמר הנסיך הקטן – כי לא נתכוונתי כלל להרע לך; אתה ביקשתני כי אאלף אותך…" (הנסיך הקטן, עמ' 66, בתרגום הארכאי עד מתיש טילים של אריה לרנר) 
לאחרונה הוצאתי את הנסיך הקטן מהמדף למטרה כזאת או אחרת (כן, יש בו הקדשה לאחי הבכור מהחברה המתולתלת בתיכון. בחיי, שנת 1983), והנחתי אותו על השולחן.
הבמבי הבכור עיקם את אפו האנין ופנה לעיסוקים חשובים יותר (AKA לשחק FIFA14)
רו הצעיר ציווה – תקריאי לי.
קראתי עד נחש הבריח והכובע והפיל. רו אמר שמשעמם והלך לראות מה הבמבי עושה.
בטיול הערב הוא אמר לי, "את מכירה את ההרגשה שעצובים סתם בלי לדעת למה?"
"ברור," עניתי.
"ככה אני מרגיש כל היום ואין לי מושג למה," אמר רו הקטן
"אני יודעת, זה בגלל הנסיך הקטן"
"נכון."
"לפעמים הסיפור עצמו לא עצוב ואפילו לא מעניין במיוחד, אבל משהו ממנו משתלט ולא עוזב. איזו הרגשה, אווירה של תוגה."
דיברנו על תוגה, על נחשים ועל למות על אמת או רק בכאילו. אז הנסיך הקטן מת באמת? אם הגוף המוחשי הוא רק קליפה אז בשביל מה בכלל לסחוב אותו? לא כל הכשה של נחש הורגת אבל של צפע במדבר בטח כן. זה עצוב או לא או רק מהרהר או מותח קור של תוגה.
בלילה כיסיתי אותו ואמרתי לו לעצום את עיני השוקולדה ולא לחשוב על נחשים ועל תוגות וקליפות. כשיצאתי מהחדר תפסתי את הבמבי סוגר את 'הנסיך הקטן', זוקף את אפו האנין ועושה כאילו הוא לא קרא אותו עכשיו מהתחלה ועד הסוף אלא שיחק FIFA14 כל הזמן.

 

 

שיר לעשרים ושמונה במארס, לא לנסיכים קטנים, לחולמים.

 


רגל בדלת

יש לי חבר אחד ניו-יורקי. אנחנו טוענים בחום שאנחנו השתקפויות מראה זה של זה. בכתיבה קל נורא להיות השתקפויות, של משחקי מילים מגולגלים על הלשון, של משפטים מותחלים ומוגמרים, אפילו של ממתקים מועדפים (m&ms חמאת בטנים), ובעיקר של הרגע המדויק שבו אנחנו מחליטים להסתלק ממערכת יחסים מותחלת (כשהיא מתחילה להצליח, כשההתרגשות של ההתחלה מתחלפת בידיעה שזה הולך לאנשהו, כשאנחנו מרשים לעצמנו להרגיש ממש בסדר [מה זאת ההרגשה הזאת? ממש בסדר? אנחנו הרי משובשים ועקמומיים במהות, איך זה יהיה לנו ממש בסדר? שמחה קטנה? אושר חלילה? איך נכיל את הבושה!]).  הוא גאה בי עכשיו על כך שאני לא בורחת למרות שזה מה שאני יודעת לעשות הכי טוב ואין שבוע שאני לא חושבת על כמה זה יהיה קל ונוח לחזור לפינה המוכרת והידועה של לבד על כל מה שזה אומר. אני מעודדת אותו בחיבה זדונית לשנות את הדפוסים שהוא מדקלם מתוך שינה ולא לשים לעצמו רגליים בכל צעד, ובעיקר לא להסתכל למקומות שהוא תמיד מסתכל אליהם, לראות את האפשרויות שגלומות בדיבור אחר ובגוף אחר ממה שהוא רגיל אליו.

אנחנו משווים את האינדיאני ואת האקסית הגרומה שלו ומחליטים שגם הם השתקפויות מראה זה של זה, למרות שברור לי שהאינדיאני עולה עשרות מונים על האקסית הגרומה – בטוב ליבו, בתבונה ובטוח-בטוח בשנינות (שלא לדבר על יפי המראה). אנחנו בודקים את כשלונות הנישואים שלנו בפרמטרים דומים כשל-כשל, זה לא שיכולנו לעשות משהו אחרת, זה לא שבני הזוג היו יכולים (זה לא נכון כמובן, יכולנו לעשות הכל אחרת, גם הם. לא עשינו, שלום ותודה מים מתחת לגשר). צללים של אקסים לא הולכים לשום מקום אף פעם, בטח לא כשיש ילדים והיחסים איתם נותרים לנצח על הגבול בין longing לאוף כבר. אנשים כמו הניו-יורקי וכמוני, וגם כמו האינדיאני (אולי גם כמו הגרושה הגרומה?), צריכים קצת מקום לא מוחלט, לא סגור עד הסוף. להיות נוכח במקום פיזי במאה אחוזים ובנפש במיליון מקומות אחרים בוזמנית (בקריאה נוספת של מה שכתבתי מתחוור לי בהפתעה גמורה – הגבר שעכשיו, נוכח לגמרי. לגמרי. כמה מלהיב וכמה יוצא דופן במה שאני רגילה אליו. עכשיו אני חתולה שליקקה את כל השמנת).

לפני כמה חודשים התרגזתי עליו ממש כשכתב על הרגל בדלת. הרגל המעצבנת הזאת שגברים חייבים לדחוף בדלת כדי להשאיר אותה קצת-קצת פתוחה לאיזה אולי אפשרי נצחי. אני לא רוצה אותך, אני לא יכול להיות איתך, אני אוהב אותך, אני לא מתאים לך, אני בטח אהרוס את זה, ברגע שתהיי שלי אני לא ארצה אותך, את האישה של החיים שלי – אבל במרחק ביטחון. את בתוך הבית, כבר עומדת לסגור את הדלת עלינו. אני בחוץ, דוחף את קצה הנעל פנימה כדי שישאר מרווח. שתשאר אפשרות. לא לך להמשיך על באמת, אלא לי, לא להכנס לעולם, אבל לדעת שאולי? פעם? משהו?

זה לא שאי אפשר לטרוק את הדלת הזאת בפרצוף, לסגור אותה חזק ממש על הרגל הדחופה שם ולשמוע את צעקת ההפתעה והכאב מבחוץ עת היא נדחקת והוא אוחז בה ומקפץ על מקומו מעלה-מטה כמו בסרט של לורל והארדי, לסובב את המפתח ולסגור עם הצ'וקצ'וק. להפנות את הגב לדלת וללכת לעשות משהו אחר לתלות כביסה או לאפות עוגה או להתאהב עד כלות במישהו עם קמטוטי הצחוק הנפלאים בזוויות העיניים. היה קל יותר אם היית מוציא את הרגל בעצמך בחן הקיפח שאינו טוב בקז'ואל, אולי תוך מלמול סליחה קטן, אולי בנדיבות המופלאה של מי שהסיפור הזה כבר לא שלו והוא מסוגל לוותר עליו. לנו (לגרושות הגרומות או העגלגלות), קשה לסגור את הדלת הזאת. בטח לא לטרוק אותה בכעס, אבל גם לסגור אותה בעדינות. כי הפוטנציאל.

שיר לשישה במרס – לאונרד כהן אומר יותר טוב ממני, בשיר הכי יפה שלו (שאני הכי אוהבת)

Hungry as an archway through which the troops have passed
I stand in ruins behind you
With your winter clothes, your broken sandal straps
I love to see you naked over there especially from the back


יום האם

and in a kitchen in Kentucky she thinks she's Peter Pan and in the bottom of a concrete basement Robin flies again

רוב הזמן היא חושבת על מה שפעם היא אהבה לעשות. על החדוות שחמקו מידיה וחזרו חמדניות בחודשים האחרונים, גורמות לה לבחוש, להקציף וללוש בכרית כף היד החזקה שלה. לפעמים בכוונה היא עושה את עבודות הבית בעקבים גבוהים וטישירט צמודה, ממציאה לעצמה מילים משחקיות תוך כדי. כי היא כבר כמעט לא כותבת, רק מצחיקה את עצמה בלב. הסיפורים שלה התחברו – זה שקורה במציאות וזה שקורה בתוכה, הם קרובים מאי פעם, אבל הם גם הפכו להיות פרועים והמציאות שלה עולה על דמיונות השווא שבהם נהגה לבלות שנים שלמות.

הילדים שלה שוכבים איתה במיטה, מצידיה. שניהם מתגנבים בסביבות חמש בבוקר וגונבים לה את השינה, את השמיכה ואת הבקבוק החם. אחד מתחכך בזרוע ואומר – הרך שלך קריר ונעים. השני שותל נשיקה עם ריח פה נורא על הכתף המקועקעת. היא מספרת להם סיפור טפשי שמצחיק אותם נורא וקמה להכין קפה ולהניח לכל אחד פרוסת עוגת שיש שמנה ורכה על-יד השוקו שלו. במקלחת היא עומדת שעה מתחת למים רותחים נותנת להם לשטוף לה את הראש חזק-חזק מתעלמת מהצעקות של הילדים או מהשאלות האקוטיות שלהם ממש כרגע (למה תמיד את מתקלחת בחושך? את לא פוחדת?), לפעמים היא כורעת מחבקת את הברכיים ונותנת לזרם על הגב ולתוך החריציה ואין לה כלום בראש. כלום.

I'd kill a dragon for you

היא לא רואה את הילדים היום, הם אצל ההורה השני. איתו היא מנהלת מערכת יחסים ידידותית במידה, לפעמים הם מרחרחים זה את זה מעל אלכוהול כזה או אחר ומשחקים פנטזיה רומנטית. יש מישהו אחר שלומד לדבר באותה שפה שלה, שמלמד אותה לדבר בשפה שלו, שנותן לה להבין שהאש שהיא יורקת לא מפחידה אותו והחשמל בידיים שלה לא הרסני אלא מרפא. בלילות שהיא איתו היא לובשת את גלימת גיבורת-העל השבירה, הבלתי מנוצחת שלה ואוספת את השיער קריר ומאורגן עם מבט ספרני בעיניים, proper and prim but she goes commando.

she's a silver lininig lone ranger riding through an open space

ביום המשפחה הם מקבלים תעודות. לארוחת צהריים יש גלידה תות, גלגלי עוגיות שוקולד-צ'אנקס ענקיים נשיקות ומסיבת ריקודים עם הגורילז והארקטיק מאנקיז. הם רוצים רק את הגודיז. אחד רוקד איתה, הוא גבעול קרקסי שדומה מדי לאביו, השני נוזף בה להפסיק לשיר ולרקוד – "אני מכיר אותך בעל-פה," הוא אומר. "אתה אפילו לא מתחיל להכיר אותי פשפש מרזבים," היא חורצת לשון, מסחררת את אחיו סביב-סביב.

בערב, כשהיא נכנסת אליהם לחדר, לבושה חצאית ארוכה וחולצה מהוגנת עם כפתור אחד פתוח מדי מתחת למעיל עור, השיער שלה פזור ולא מסורק ומעל החימומיה שפולטת רוח חמה הוא מעופף סביב פניה. הגבעול מרים את ראשו מחוברת הקומיקס שהוא קורא, סוקר אותה בone over מעריך שכבר אינו לגמרי ילדי ואומר: "את כלכך יפה אמא, עם השיער הארוך שלך מתנופף ככה והעיר מתפוצצת מאחורייך."