קטגוריה: זן

זן

 

 

לפני כמה בקרים, כשנהגתי בדרך לעבודה, התנגן השיר של לאה גולדברג שאני הכי אוהבת (טוב, לא הכי, איך אפשר הכי? ומה עם ו.. וגם)? אז אולי לא השיר שאני הכי אוהבת, אבל זה שאני הכי מבינה, זה שנכתב עלי, שפרוש עליו דוק ניהיליסטי, מרים כתפיים של "ככה זה."
זה מכבר אין איש מחכה לי שם.
ואם אין ים, הרי אין גם ספינה.
הדרך קצרה. החוג צומצם.
ובכן מה?
עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה.
 
שרתי עם אושיק לוי ואז זה היכה בי.
לא הרגשתי כך כבר זמן רב מאד-מאד.
לא שמיליו אינן נכונות עבורי יותר, לא שמשהו מהשיר הזה הוא לא האמת הצורבת והמרירה של היומיום הקיומי, אבל חודשים שלא התעוררתי בבקר ואמרתי לעצמי בלגלוג עצמי או באי חשק  "ובכן מה?"
אחרי מותי עוד יהיה משהו בעולם.
מישהו יאהב מישהו. מישהו ישנא.
הדרך קצרה. החשבון לא הושלם.
ובכן מה?
עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה.
חכמת הזן שהיא אני, מרימה אגודל בהערכה: "את חיה בהווה. את חיה את מה שיש לך בזמן נתון ואת מלאת שמחה ותודה. מהנקודה הזאת יכולים לקרות רק דברים טובים."
שלא תהיה טעות, אני עדיין רוצה לדעת מה יקרה בעמוד הבא, אבל אני כבר לא נואשת ומוכנה לחכות בסבלנות. יותר מזה, אני מספיק גדולה לכתוב אותו בעצמי ולא לחכות שהוא יכתוב את עצמו. לא לחוץ לי לפתוח את הספר מהסוף ולקרא קודם כל את העמוד האחרון.
הטל נופל, ערב צונן על פני.
על פרשת הדרכים הקרובה אותה תחנה.
מחר אני אתעורר ואפקח את עיני –
אלוהים אדירים.
עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה.
אני לא נאיבית, אני יכולה לכתוב מיליון פרקים, מיליון תסריטים מפורטים. אני יכולה לחשוב את המחשבות הנכונות ולחיות חיי זן מנחמים ומרגיזים ועדיין לא יהיה לי הפרק הספציפי. דפים יקרעו ויתעופפו באויר, מילים ימחקו, אני אהרוג דמויות על ימין ועל שמאל באכזריות מוחלטת ואתעלל בעצמי באלימות מלאת כוונה.
נכון לעכשיו הדרמה שלי מאופקת ונאה, עטופה סט לנז'רה מתחרה.
חכמת הזן שהיא אני אומרת: "אם אין איש מחכה לי שם, אז לא." אבל הוא מחכה.
מודעות פרסומת

מבחן 7

שמרתי את הג'וסי סטאף של גרדנר לסוף

אינטליגנציה בין-אישית

אנשים נוטים להתייעץ אתי בנושאים שונים – אנשים נוטים לספר לי דברים שהם לא חשבו שהם יוציאו מהפה בחיים. הם גם אומרים עלי שאני מטפלת מבוזבזת (אני טוענת בחום שאין לי מספיק סבלנות ועניין לטפל באיש, יש לי כח בדיוק לילדים ולעצמי), אבל תובנות מדויקות אני מחלקת בחינם.

אני מעדיפה פעילויות קבוצתיות על-פני פעילויות עצמיות – הו, לא. אני יכולה לשאת מינונים מאד מדודים של חברה. קבוצות גדולות מעייפות אותי. אני מצוינת באחד על אחד וגם זה מתיש אותי די מהר (בחברת עצמי לעומת זאת, אני ממש טובה, אפרופו לא משתעממת לעולם).

אני בדרך כלל משתפת אנשים בחוויות שלי,בהתלבטויות, בהחלטות וכדומה – כן. אני אוהבת לספר ולחלוק אבל בערבון מוגבל – אני אוהבת לשמוע את הניסוחים שיוצאים לי מהפה, זה הופך לסיפור משעשע או מוגזם שכזה – סוג של בידור טוב שבדרך כלל מארגן לי את המחשבות טוב יותר. בסופו של דבר את שברונות הלב הקטנים, טרדות היומיום ומה שכואב באמת אני שומרת לעצמי.

יש לי לפחות שלושה חברים טובים –יש לי כמה חברים שאני מודה על כך שהם קיימים בחיי. לא הייתי מוותרת עליהם.

יש לי כושר מנהיגות – לא מתכונותי הבולטות. אני לא חברה ולא משחקת, אף פעם לא הייתי.

אני נוטה לסייע לאנשים להתמודד עם הקשיים שלהם – כאמור, יש לי תובנות מדויקות. אני רואה פרטים ויודעת לנסח לאנשים אחרים את המחשבות האמורפיות שלהם. אני יודעת שזה מבהיר ומברר ואם גם מועיל, מה טוב.

אני אוהבת את חברת בני ובנות גילי – גיל הוא כבר לא פקטור בשלב זה

אני אוהבת להקשיב לאחרים – הו, כן. מאד.

אומרים עלי שאני שומרת סוד – אני לא האדם הכי דיסקרטי ביקום, מאידך, אני לא מתעסקת בעניינים של אחרים ולכן לא מספרת סיפורים שאינם שלי (אז כן, אני שומרת סוד).

אני מבחינה היטב במצבי הרוח של אחרים – עוד לפני שהם יודעים שהם מרגישים ככה בעצמם.

 

שיר לעשרים ושבעה במארס. שיר אהבה בלופ בלתי נגמר


הרעיונות הכי טובים נחלמים לי

באמצע הלילה אני מתעוררת. לפעמים זה לפנות בוקר. לפעמים כלל לא נרדמת. לעתים רחוקות זה קורה בשנת צהריים עמוקה (זאת תמיד השינה הכי עמוקה עם החלומות הכי פרועים). המוח שלי מתעורר בבת אחת על התדר הכי ממוקד ומה שמדהים הוא שאני יודעת. ידיעה מוחלטת שמשהו עומד לקרות ואיך הוא יקרה. לפעמים זה פתרון לבעיה שמטרידה אותי. לפעמים מוצא ממקום שאני לא יכולה לנשום בו יותר. לפעמים זאת תובנה – משהו שנמצא לי מתחת למרפקים שנים ואני לא מפענחת אותו עד לרגע נתון שבו הכל מתבהר. פעם, כשסקרלט האווילה רצה בערפל בחלומות שלה, בורחת מ. ובפעם היחידה שהיא רצה באמת, בחיים אל.

כשאני מתעוררת בלילות אני מוצאת לי את התנוחה הכי נעימה ושוכבת ככה בלי לזוז, מסתכלת על המשולש הקטן של השמיים שנכנס לי בין החלון לבניין ועל האורן הענק שהענף שלו נראה כאילו שמתנדנד עליו קוף. לפעמים אני כותבת במחברת כמו פעם מילים קטנות בכתב מפוזר. לפעמים אני מחזיקה את היד לגור הדרקון שישן אתי. לרוב אני קוראת. הרבה פעמים אני קמה, כי אני חייבת להתחיל ממש כרגע לעשות את מה שחלמתי. תעצרי שניה, את לא יכולה להתקשר באמצע הלילה כדי לשתף אף אחד בתובנות המהממות שלך. את לא יכולה לצאת עכשיו החוצה ולארגן פתרון שיקסים את העולם ויסדר לך את החיים. מקסימום את יכולה להכין קפה ולשבת לכתוב לדמויות שלך חיים מלאי ניחומים. אני רוצה שיהיה להן טוב. אולי דרך זה הכל יהיה טוב יותר. קל יותר. נכון. חשוב לי שגם מי שמפסיד יקבל פרס ניחומים. שכולם יסתכלו בעוד כך וכך ויאמרו שכל מה שקרה היה בסדר, יקומו וינערו את האבק והאבנים הקטנטנות מהברכיים השרוטות, אולי ינגבו קצת דם וקצת נזלת ודמעות, וזהו. כלום לא קרה. הכל קרה. הכל בסדר.

 

שמואל הנגיד שר לו שיר ליום האקווינוקס  – הִתְַקבְצּו, כִי הַזְמָן תָמִים, עַתָה כְַקו לֵילֹות כְַקו יָמִים, 

ואחד לעשרים ואחד במרס


אז מה אני אוהבת 1

הנה מה שסוזן סונטג אהבה

אני יודעת רק את זה – אני אוהבת רק מה שאני אוהבת

המשפט הזה כלכך ברור מאליו ובכל זאת לא. אנשים מאלפים את עצמם לאהוב את הדברים שהם לא יכולים לעשות להם undo כמו ילדים או קעקועים. כן, כן, הם אוהבים אותם בכל ליבם מראש ובכל זאת, לפעמים כשהם לא מספרים זאת אפילו לעצמם לא בקול ולא באלם, אולי-אולי הם כן היו מבטלים? לא הכל רק חלק, קצת, קמצוצון.

הם מתרגלים לאהבה, למי שהם כבר אוהבים הרבה זמן או אל מי שהם בוחרים לאהוב. חפצים, בגדים, בעלי-חיים, בני-זוג. הם נזכרים ואוהבים מחדש משהו או מישהו שהם מכירים מאז ומעולם ופתאם רואים באור חדש או באור ישן שעושה חסד.

לפעמים האהבה גדלה עליהם ומשהו שהם בכלל-בכלל לא חשבו ש. ופתאם הם נורא אוהבים. שיר ברדיו שהם לא סבלו בהתחלה, שחקנית מעצבנת שכבר לא מעצבנת כלל, ילד מחוצ'קן בספריה שיום אחד מגלים שעונג לדבר איתו.

לפעמים זאת החלטה לאהוב. סריג מקסים שאם הוא רק יהיה שלהם הם יאהבו אותו לנצח, גורת כלבים  שמגיעה אליהם באורח פלא הביתה, ספר שראו בחלון ראווה של חנות סגורה.

קל יותר לא לאהוב, קל יותר לחיות בתוך לא מוכר ופחדני שלא מאיים על שלוות הנפש (באמת לא מאיים?) קל יותר למצא תרוצים למה לא. בטח יותר נוח. בטח שיותר נוח.

שיר לשנייםעשר במרס – זמרת שגדלה עלי באהבה. פעם היא היתה הQ שלי לעבור תחנה ולעשות פרצוף (ארוך), בגלל הטונציה, היומרה והעובדה שהיא מדבבת במומינים. ברגע מסוים הבנתי שאני ממש אוהבת לשמוע אותה. השיר הזה עושה לי דמעות בעיניים באוטומט.


רגל בדלת

יש לי חבר אחד ניו-יורקי. אנחנו טוענים בחום שאנחנו השתקפויות מראה זה של זה. בכתיבה קל נורא להיות השתקפויות, של משחקי מילים מגולגלים על הלשון, של משפטים מותחלים ומוגמרים, אפילו של ממתקים מועדפים (m&ms חמאת בטנים), ובעיקר של הרגע המדויק שבו אנחנו מחליטים להסתלק ממערכת יחסים מותחלת (כשהיא מתחילה להצליח, כשההתרגשות של ההתחלה מתחלפת בידיעה שזה הולך לאנשהו, כשאנחנו מרשים לעצמנו להרגיש ממש בסדר [מה זאת ההרגשה הזאת? ממש בסדר? אנחנו הרי משובשים ועקמומיים במהות, איך זה יהיה לנו ממש בסדר? שמחה קטנה? אושר חלילה? איך נכיל את הבושה!]).  הוא גאה בי עכשיו על כך שאני לא בורחת למרות שזה מה שאני יודעת לעשות הכי טוב ואין שבוע שאני לא חושבת על כמה זה יהיה קל ונוח לחזור לפינה המוכרת והידועה של לבד על כל מה שזה אומר. אני מעודדת אותו בחיבה זדונית לשנות את הדפוסים שהוא מדקלם מתוך שינה ולא לשים לעצמו רגליים בכל צעד, ובעיקר לא להסתכל למקומות שהוא תמיד מסתכל אליהם, לראות את האפשרויות שגלומות בדיבור אחר ובגוף אחר ממה שהוא רגיל אליו.

אנחנו משווים את האינדיאני ואת האקסית הגרומה שלו ומחליטים שגם הם השתקפויות מראה זה של זה, למרות שברור לי שהאינדיאני עולה עשרות מונים על האקסית הגרומה – בטוב ליבו, בתבונה ובטוח-בטוח בשנינות (שלא לדבר על יפי המראה). אנחנו בודקים את כשלונות הנישואים שלנו בפרמטרים דומים כשל-כשל, זה לא שיכולנו לעשות משהו אחרת, זה לא שבני הזוג היו יכולים (זה לא נכון כמובן, יכולנו לעשות הכל אחרת, גם הם. לא עשינו, שלום ותודה מים מתחת לגשר). צללים של אקסים לא הולכים לשום מקום אף פעם, בטח לא כשיש ילדים והיחסים איתם נותרים לנצח על הגבול בין longing לאוף כבר. אנשים כמו הניו-יורקי וכמוני, וגם כמו האינדיאני (אולי גם כמו הגרושה הגרומה?), צריכים קצת מקום לא מוחלט, לא סגור עד הסוף. להיות נוכח במקום פיזי במאה אחוזים ובנפש במיליון מקומות אחרים בוזמנית (בקריאה נוספת של מה שכתבתי מתחוור לי בהפתעה גמורה – הגבר שעכשיו, נוכח לגמרי. לגמרי. כמה מלהיב וכמה יוצא דופן במה שאני רגילה אליו. עכשיו אני חתולה שליקקה את כל השמנת).

לפני כמה חודשים התרגזתי עליו ממש כשכתב על הרגל בדלת. הרגל המעצבנת הזאת שגברים חייבים לדחוף בדלת כדי להשאיר אותה קצת-קצת פתוחה לאיזה אולי אפשרי נצחי. אני לא רוצה אותך, אני לא יכול להיות איתך, אני אוהב אותך, אני לא מתאים לך, אני בטח אהרוס את זה, ברגע שתהיי שלי אני לא ארצה אותך, את האישה של החיים שלי – אבל במרחק ביטחון. את בתוך הבית, כבר עומדת לסגור את הדלת עלינו. אני בחוץ, דוחף את קצה הנעל פנימה כדי שישאר מרווח. שתשאר אפשרות. לא לך להמשיך על באמת, אלא לי, לא להכנס לעולם, אבל לדעת שאולי? פעם? משהו?

זה לא שאי אפשר לטרוק את הדלת הזאת בפרצוף, לסגור אותה חזק ממש על הרגל הדחופה שם ולשמוע את צעקת ההפתעה והכאב מבחוץ עת היא נדחקת והוא אוחז בה ומקפץ על מקומו מעלה-מטה כמו בסרט של לורל והארדי, לסובב את המפתח ולסגור עם הצ'וקצ'וק. להפנות את הגב לדלת וללכת לעשות משהו אחר לתלות כביסה או לאפות עוגה או להתאהב עד כלות במישהו עם קמטוטי הצחוק הנפלאים בזוויות העיניים. היה קל יותר אם היית מוציא את הרגל בעצמך בחן הקיפח שאינו טוב בקז'ואל, אולי תוך מלמול סליחה קטן, אולי בנדיבות המופלאה של מי שהסיפור הזה כבר לא שלו והוא מסוגל לוותר עליו. לנו (לגרושות הגרומות או העגלגלות), קשה לסגור את הדלת הזאת. בטח לא לטרוק אותה בכעס, אבל גם לסגור אותה בעדינות. כי הפוטנציאל.

שיר לשישה במרס – לאונרד כהן אומר יותר טוב ממני, בשיר הכי יפה שלו (שאני הכי אוהבת)

Hungry as an archway through which the troops have passed
I stand in ruins behind you
With your winter clothes, your broken sandal straps
I love to see you naked over there especially from the back


הדברים הקטנים 2. – רוב גורדון

כבר שנים שאין לי רזולוציות לשנים חדשות, לא לעברית ולא לג'נרלית. גם בימי הולדת אני לא מחליטה החלטות גדולות.

הדברים קורים אצלי בקצב שלהם אבל כשהם קורים הם הדבר האמיתי. ויותר מזה, הם באמת קורים. אני לא על מוד ציפיה קיומית או חלילה אמונה קיומית, אני על מוד ידיעה אינדיפרנטית חד-משמעית.

אולי זיככתי סוף סוף את היכולת לא לבחור במקומות הברורים מאליהם, גם זה דורש דיוק. להסתכל בין התפרים האיכותיים, במוך שבורח, בתפר העקום שהתפלק. בניסיון להיות נכון כל הזמן, ובכישלון שחייב להתלוות לזה כי להיות נכון כל הזמן זה הפסד קטן בגזרת השיממון והבינוניות.

אם הייתי גיבור ספר (או סרט, אני יודעת), הייתי רוב גורדון. זה שחי כאן, אבל חי הרבה יותר בתוך הראש של עצמו. זה שנורא-נורא רוצה את הנכון והמדויק והחד-משמעי אבל משנה את דעתו חדשות לבקרים ואין לו שום מושג מה באמת הוא רוצה. זה שאלבומים, ספרים וקולנוע מעניינים אותו יותר מהחיים שם בחוץ ומוצדקים בעיניו הרבה יותר מהחיים שם בחוץ. זה שמנהל שיחות הרות משמעות עם ברוס ספרינגסטין. במילים אחרות – אחד שממציא לעצמו אג'נדות על ימין ועל שמאל כדי שיהיה לו קל יותר לחיות בתוך עורו הנבוך.

אם הייתי גיבור ספר (או סרט וכו'), הייתי רוב גורדון והייתי מדרגת כל הזמן הכל, ממש הכל לפי top five – ג'ינסים, השירים שעושים להתגעגע למשהו שכבר שכחתי, ביצי-עין, ניואנסים של שחקניות בסרטים (במקום הראשון – הנפנוף לאחור של ג'ולייטה מסינה ב'לה סטרדה'). הו! דרוגים בלי סוף!

גם בחיים הקטנים של רוב גורדון צריך לעבור סיבובים שלמים עד שחוזרים לנקודת המוצא הידועה, זאת שהיתה שם תמיד אבל היינו צריכים לצאת לטיול קטן (או גדול), כדי להעריך אותה מחדש ולשמוח בה על אמת.

בשנה הזאת אשכלל  עוד קצת  את היכולת לא להסתכל על הברור מאליו. בסוף יתנו לי איזה פרס על זה או משהו.


הדברים הקטנים – 1

ידיים לדוגמה

לכל הנשים במשפחה שלי יש ידיים קטנות. יש לי חברה שתמיד כשאנחנו נפגשות היא לא מפסיקה לצחוק מגודל הידיים שלי (וגם הרגליים), כי הן כלכך קטנות. הן לא יפות, אין לי אצבעות דקיקות ועדינות, אלא דוביות וחזקות – ידיים של אופה קטנה שיודעת לעבד בכרית כף היד בצק שמרים באותה קלות שהיא יודעת ליצור עוגיות, לזלף ולקפל. הידיים שלי זוכרות לבד ואני מעריכה אותן על הזכרון שטבוע בהן. אני חוזרת לאפות עכשיו. לא הרבה. הידיים שלי יודעות לבד מה צריך לעשות, המוח לא מתערב. קסם שקורה מעצמו כי הן עושות לבד.

קיבלתי את גודל הידיים ואת הזכרון שטבוע בהן מאמא. את המגע שלהן קיבלתי מאבא. לאבא שלי יש מגע מיטיב בידיים, מרגיע, מנחם, מרפא, מרפה. המון ממים. גם בידיים שלי יש את היכולת הזאת. היכולת לעטוף את הלחיים של רו בעדיני-עדינות בדיוק ברגע שבו הוא נואש וזועם ולהשקיט את הבערה הפנימית שלו שמאיימת להתפרץ אל תוך רוגע מרפה. או הכלבה הגדולה והאבודה שהיד שלי על הראש שלה ביחד עם כמה מילים נותנות לה מקום ומושיבות אותה לרגליי. או כף יד בטוחה בין השכמות של מישהו שזקוק ברגע נכון. רוב הזמן אני לא מחשיבה את עצמי כאדם טוב במיוחד, בטח שלא טיפולי (למרות שאני צופה גיחוכים בקהל), הידיים שלי עושות את העבודה במקומי, הן יודעות לבד. אני יכולה לדעת על מי שעומד מולי כלכך הרבה דברים ממגע. אני לא נגענית גדולה, לא אוהבת שנוגעים בי ולא אוהבת לגעת (חוץ מבמי ששלי), זה הכשרון הקטן שלי. בינתיים אני עושה את הדברים הרגילים, מגמישה בצק או בוחשת פטיסייר (נזכרת במשהו שכתבתי פעם: "אני מכינה פטיסייר צהוב מנוקד, בוחשת מדיטטיבית, העיניים שלי בתוך החלב שהולך ומסמיך עד לרגע המדויק שבו – פלולולו – עולים הגרגרים על פני החלב והקרם הופך עבה ומבריק. כמו הרגע של הריכוז המתוק והמשתוקק לפני אורגזמה, אני מחייכת לעצמי."), מלטפת ילדים ובעלי חיים, לומדת לאט לאט מגע חדש ונכון מסוג אחר. מרשה גם לעצמי להנגע.

הללי הוא דור שלישי למגע (אולי יותר? נראה לי שגם לסבתא היו ידיים כאלה), מתינוקות. ידיים יפות כמו של האינדיאני, עם צפרניים מושלמות ועדינות ארוכת אצבעות, אבל עם מגע כמו שלי. מגע מוכר, יבש ויציב, אף פעם לא דביקות או מזיעות. אני אוהבת לאחוז איתו ידיים, כאילו שאנחנו טוענים זה את זה, הוא מחפש אחרי היד שלי, אני אחרי שלו. מתווספת אצלו החיישנות שבאופיו העדין שלפעמים מרפרפת וחושנית מדי עבור ילד כלכך צעיר. הוא עוד ילמד מינונים, אני חושבת, הידיים שלו עוד ילמדו לדייק. להבין, כמו ששלי המנוסות מבינות לבד. האינדיאני אמר שהמגע של הללי מוגזם לו ואני חשבתי – זה הזכרון של המגע שמוגזם לו והתכווצתי כולי. אנחנו הנכונים, אני יודעת. הילד שלי ואני ומי שמהם קיבלנו את היכולת הזאת. אנחנו הנכונים. הדברים הקטנים כמו ידיים, כמו מגע.