קטגוריה: כתיבה

אני אוהבת רק מה שאני אוהבת – איים בזרם

shit," Willie said. "You never understand anybody that loves you
קראתי את איים בזרם בפעם הראשונה בגיל 18, בקיבוץ ההוא בדרום. כשחזרתי לירושלים הוא בא אתי, שבת סגרירית, אוקטוברית, המיטה שלי מתחת לאדן החלון הרחב והספר עליו. בדרך כלל אני הקראנית הכי מהירה במערב, אבל את איים בזרם קראתי לאט-לאט מההתחלה, כדי לבלוע כל מילה, כדי לשים לב לכל פרט. כדי להתאהב בתומס הדסון, כמו שידעתי שיקרה עוד לפני שפתחתי את הכריכה בפעם הראשונה.
ממרחק של שנים, אני לא מאוהבת בתומס הדסון אפילו מעט, אני לא מאוהבת באף גבר של ארנסט המינגווי ובטח שלא בו עצמו, הרי אין לי חיבה לגברי אלפא ומעולם לא היתה לי.
לקסם מילולי לקוני, בורא עולמות בכמה מילים מדויקות ויבשות, תמיד היה. לעמוד על קצות אצבעות, להציץ מעבר לגדר קצת גבוהה מדי ולנסות לקלוט בעיניים ובלב את מה שמעבר למילים, בין השורות, כל מה שלא נאמר חזק ממה שכן. מה החכמה בעצם לתת לקוראת לפענח לבד, רוצה – תכתוב, לא רוצה – אל.
אצל המינגווי המסה הלא מדוברת כבדה יותר מזאת שכן, והיכולת שלו להעביר עולם שלם בפערים הבלתי מדוברים היא גאונית.
נדמה לי שאצלו התחלתי לאהוב פערים. את מה שנתפס כדבר-מה ומתקבל בסופו של מסע כדבר-מה אחר. איך אחד רואה ואיך השני, מה הסיפור הפרטי של אחד שכלל לא משחק תפקיד אצל מישהו אחר.
אולי זאת אנוכיות המינגוואית שגורמת לגיבורים שלו להיות עיוורים לחלוטין אל מי שמולם, נדמה לי שהוא עצמו התמחה באנוכיות בלתי רואה. אני מעדיפה לחשוב שזאת היכולת שלו לקחת רק נקודה אחת אצל הדמות שלו ולהראות אותה בדרך שתשאיר לדמויות שמולה מרחב תגובה נפשי שאותו ישתוקק הקורא למלא.
האם הוא היה כלכך מתוחכם ועשה זאת במודע? האם הוא דאג לדמויות האחרות שלו? האם הוא חיבב אותן בכלל או רצה שיהיה להן טוב? הקוראת שהיא אני כיום, אוהבת סופרים שדואגים לדמויות שלהם, שרוצים שיקרו להן דברים טובים, שחשוב להן שהסבל לא יהיה לריק. ברור לי שלהמינגווי זה לא שינה כלל, הוא לא ראה אותן ממטר, לא את תומס, הגיבור שלו ולא את הלוויינים שהקיפו אותו. סתמיות מעצבנת – מחושבת היטב ומתסכלת נורא.

הרבה שנים לא קראתי את איים בזרם, הוא כמו אהבה ראשונה על כל כאבי הלב שבה ועל הרגשות המוקצנים והמופרזים. גברי מאד, מלחמתי, קאובואי, קשוח ורגיש וגורם להרמת גבות של "נו, באמת." אבל אני יודעת שכמו אהבה ראשונה, אם אחזור לקרא אותו שוב, הנוסטלגיה תסחוף אותי וגם אם לגמרי לא ארצה ישבר לי הלב בגלל תומס הדסון הבן-זונה עם הצ'ארם הבלתי נגמר.

שיר מריר לחמישה במרס


אני אוהבת רק מה שאני אוהבת – ילדים

חברה אמרה לי – אני אוהבת לשמוע אותך מדברת על הילדים שלך, את רואה אותם כמכלול, ואת מבינה את המורכבות של אופיים בלי שיפוטיות. כי ככה הם. ויותר מהכל, את אוהבת את בני האדם שהם לא רק הילדים שלך, אלא את מי שהם.

בכורי הוא הלב שלי, אני מכירה אותו מהרגע שנהרה ואני גבהתי בעשרה סנטימטרים של עונג. מהרגע שנושק על שפתי הפג הדובדבניות שלו (שלא השתנו בכלום מאז, גם לא בצבען), כשבקע. היצור החיישני, עדין הנפש, הרטנן והקולי עד אימה, זה שיכול להסתכל דרכך בלי להתבלבל בכלל ולאבחן אבחנות דקיקות ושנונות. שנולד עם חוש הומור מוחץ ועם עקשות מתסכלת לפרקים. כל כולו גבעוליות גמישה ופרופיל מתוק שיושבים על עמוד שידרה מטיטניום – קל וחזק.

העיניים של הילד הזה רואות דברים שאף אחד אחר לא, הוא קולט פרטים וממפה סיטואציות בדיוק מרשים ורק אחר כך הוא פועל. הצד השני של יכולת ההתבוננות המדויקת הוא מודעות יתר שעולה לו בהרבה כאבי לב. אני מקווה שהוא נמלט מהקללה המשפחתית המשתקת, זאת שמתפשרת על רק מה שבטוחים שיודעים במקום האמיצה והמתנסה ופורצת הדרך (האישית, האישית).

אני מסתכלת בו בפליאה, ביופי המציף הזה, אני רואה בו את אביו ואותי לפרקים, ואני רואה את האוטונומיה הקטנה שהוא. על סף גיל ההתבגרות עם אופי נוח ומתוק אבל גם נחרץ מאד ובלתי כפיף כלל במה שחשוב לו. בדיוק כמו שהיה כתינוק, בדיוק כמו מי שהוא.
יש לו הצחוק הכי מקסים בעולם ובכי שאני לא מסוגלת לשמוע כי הוא מציף בי משהו קדום ומפחיד ונורא. אני לא יכולה להעלות בדעתי שיכאב לו או שהוא יפגע או שמישהו לא יהיה נחמד אליו, לא כי הוא מושלם אלא כי יש בו משהו כלכך נכון והגון ויפה-נפש. במבי.
יותר מכולנו, על הטי-שירט שלו כתוב "אני אוהב רק מה שאני אוהב" ושום דבר אחר. כלום. אני מסתכלת עליו ויודעת שיום אחד הוא יזקק את הסנוביזם של אביו ושלי לליגה אחרת לגמרי. זה מצחיק ומקסים ומתוק כמו דובדבנים.

שיר לשניים במרס


זן

 

 

לפני כמה בקרים, כשנהגתי בדרך לעבודה, התנגן השיר של לאה גולדברג שאני הכי אוהבת (טוב, לא הכי, איך אפשר הכי? ומה עם ו.. וגם)? אז אולי לא השיר שאני הכי אוהבת, אבל זה שאני הכי מבינה, זה שנכתב עלי, שפרוש עליו דוק ניהיליסטי, מרים כתפיים של "ככה זה."
זה מכבר אין איש מחכה לי שם.
ואם אין ים, הרי אין גם ספינה.
הדרך קצרה. החוג צומצם.
ובכן מה?
עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה.
 
שרתי עם אושיק לוי ואז זה היכה בי.
לא הרגשתי כך כבר זמן רב מאד-מאד.
לא שמיליו אינן נכונות עבורי יותר, לא שמשהו מהשיר הזה הוא לא האמת הצורבת והמרירה של היומיום הקיומי, אבל חודשים שלא התעוררתי בבקר ואמרתי לעצמי בלגלוג עצמי או באי חשק  "ובכן מה?"
אחרי מותי עוד יהיה משהו בעולם.
מישהו יאהב מישהו. מישהו ישנא.
הדרך קצרה. החשבון לא הושלם.
ובכן מה?
עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה.
חכמת הזן שהיא אני, מרימה אגודל בהערכה: "את חיה בהווה. את חיה את מה שיש לך בזמן נתון ואת מלאת שמחה ותודה. מהנקודה הזאת יכולים לקרות רק דברים טובים."
שלא תהיה טעות, אני עדיין רוצה לדעת מה יקרה בעמוד הבא, אבל אני כבר לא נואשת ומוכנה לחכות בסבלנות. יותר מזה, אני מספיק גדולה לכתוב אותו בעצמי ולא לחכות שהוא יכתוב את עצמו. לא לחוץ לי לפתוח את הספר מהסוף ולקרא קודם כל את העמוד האחרון.
הטל נופל, ערב צונן על פני.
על פרשת הדרכים הקרובה אותה תחנה.
מחר אני אתעורר ואפקח את עיני –
אלוהים אדירים.
עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה.
אני לא נאיבית, אני יכולה לכתוב מיליון פרקים, מיליון תסריטים מפורטים. אני יכולה לחשוב את המחשבות הנכונות ולחיות חיי זן מנחמים ומרגיזים ועדיין לא יהיה לי הפרק הספציפי. דפים יקרעו ויתעופפו באויר, מילים ימחקו, אני אהרוג דמויות על ימין ועל שמאל באכזריות מוחלטת ואתעלל בעצמי באלימות מלאת כוונה.
נכון לעכשיו הדרמה שלי מאופקת ונאה, עטופה סט לנז'רה מתחרה.
חכמת הזן שהיא אני אומרת: "אם אין איש מחכה לי שם, אז לא." אבל הוא מחכה.

רשימות

שנים, שנים שאני נסחבת עם הארגז הזה באוטו. ירוק מפלסטיק, כמו של תנובה. מלא בקלסרים, ספרים, שקיות ומה לא.
לקחתי אותו הביתה, התיישבתי על השטיח ופרשתי את תוכנו סביבי.

קפצו לי שנים רחוקות – 95', 2002, 98'.
הטרודה ההיא, המעורערת לגמרי. יש שם יומן קטן עמוס מלל – עוגת תפוחים, חלומות בלי סוף, שיר של חזי לסקלי ("במקום זה אכתוב לך ברך היא שד עם עצם"), טלפונים ומיילים של אנשים שמסתובבים עד היום במרחב הוירטואלי שלי רחוקים וקרובים. לפעמים קרובים ללב ולפעמים מנותקים לגמרי. מכרים מכשכשים בזנב מרחוק אבל כבר לא ניגשים לרחרח עכוזים. וכאלה שהפכו להיות קרובים יותר ויותר עם השנים והיום הם חלק לא נפרד מהמציאות שלי.
לימודי תסריטאות (איך ההוא נתן לי 95 על העבודה המעולה על האל הארטלי, אבל הדוחה שנראה כמו מזרון ים רכיך לא הצליח להפיק מעצמו נדיבות ציונית מעולם). רישומים קטנים, הלצות פנימיות מטופשות, צרופי מילים ומשפטונים שנדבקו מעצמם.
המון רשימות – מה לבשל, מה לקנות, מה לעשות, מה להספיק, איפה להיות, מה לכתוב, מה לרצות, מה ללבוש, על מה לדבר, באיזו שעה, באיזה תדירות, עם מי, כמה, איך? איך?
דמויות בלי סוף – סקיצות, איורים מילוליים מפורטים. כבר מזמן אמרתי, לו היה מקצוע בהמצאת ואיפיון דמויות, הייתי המומחית מס' 1.
אני מרותקת למציאות המרוחקת של האישה ההיא שהיא אני, שהיתה מאוהבת ושבורת לב ורצתה להיות בהריון, שיכולת קריאת המציאות שלה היתה כלכך מעוותת ולקויה לעומת יכולת השכנוע שלה את הסביבה שהיא יודעת בדיוק מה היא עושה בכל רגע נתון.
אינטימיות מהיומן הקטן –

חלום על כחול העיניים שמת (הוא עוד חי עת החלום):
"שנינו במיטה שלי, מיטת הנוער מהבית של ההורים. אנחנו אנשים כמו היום לא ילדים ולא מהצבא. אנחנו בפאריס. יש לו ילדה לא ממני. לי אין ילדים. אנחנו מזדיינים בלי סוף והוא מחבק אותי ואומר לי שהוא רוצה להיות אתי תמיד. הוא אומר בואי נתחתן. אני לא מצליחה לזכור אם אני נשואה ועם מי וזה לא חשוב יותר. הוא חשוב ואני חשובה והמיטה הזאת בפאריס חשובה."

רשימה:
להכניס כסף לחשבון
לקנות חזיות
לשים פילם בפיתוח
ערכה לבדיקת הריון
להוריד שערות
דיבלים למדפים
להעיף את השידה הנוראית
שוק: ירקות, סוכריות גומי, טחינה, ירוקים (טרגון, קורנית, עירית, כוסברה – מה שיפה)
עוגות שוקולד אישיות
לאן דניס נעלמת? אפרופו דניס
אוכל לחתולים

פרטים קטנים לשימוש עתידי (מעולם לא השתמשתי באף אחד מהם בשום סיפור שכתבתי):
"בלילה הוא התגנב אל תוך השינה שלה בלחישה "איפה המפתחות של הצוללת."
"לא אצלי." היא התיישבה במיטה בעיניים עצומות
"לכי לחפש אותם,"
היא קמה מהמיטה והתחת הלבן שלה הבהיק באור שנכנס דרך החלון

הקולות מתלחשים לה כל הזמן, כמו שלד היא נראית. מוזלמנית מגעילה. ואיך כל הבנים רוצים אותה בכל זאת – ומאחורי הגב הן צוחקות לה ומוסיפות לפני שמה מיש.

וקפיצה הופ-הופ לסוף מרס 2003:
ואז אנחנו מתחבקים ואני צוחקת ובוכה בוזמנית. אנחנו מתחבקים ויורדות לי דמעות בלי שום שליטה.
וברדיו יש 'רוך וקושי' של אמדורסקי וככה בדיוק אני מרגישה כמו מחית של רגשות.
הרגע הנכון שבו הגוף והנפש יודעים למצא פתרון מלא תושיה, מתוך מצוקה – קסם. בבת אחת, בבדיקת בטא אחת אני הופכת לכל יכולה. יכולה לעצמי ולו ולשנינו.
אני עושה קסמים.

אני זוכרת אותה היטב, את מי שהייתי בשנים האלה. אני מזהה אותה בכל מילה ובכל ניואנס. זוכרת אפילו מה חשבתי ומה הרגשתי בזמן שכתבתי כל מיני דברים, אבל היא גם זרה ולא קשורה בכלום למי שאני היום. המרחק עושה את זה.
אבל את הקטע האחרון אני זוכרת בעל-פה וכשאני קוראת אותו עובר בי בדיוק אותו רוך וקושי שעבר בי אז. האינדיאני לקח אותי אחרכך ללמוד, זה היה יום ראשון ואני הייתי גבוהה בעשרה ס"מ והיה לי קסם משלי בבטן.


נסיכים קטנים

זכרון – בדירה השכורה עם השותף המעולה באלפסי, אנחנו מקשיבות למוזיקה בחדר שלו, אני לא זוכרת אם הוא נמצא או לא. אחת מאיתנו מוציאה את 'הנסיך הקטן' ההכרחי שהוא קיבל מהמיתולוגית החמוצה והמתולתלת שלו (תאוריה שמעולם לא הופרכה – אין בחור שלא קיבל את הנסיך הקטן מהמיתולוגית המתולתלת שלו), ואנחנו צוחקות על ההקדשה 'לנסיך הקטן והזהוב שלי', או משהו קלישאי אחר שנערות רגישות כותבות לחבר שלהן בתיכון.
כן, הן היחידות שבאמת מבינות את הנסיך הקטן.
כן, הן משתוקקות שגם הבן ה16 הנוהם שהן מאוהבות בו, יחווה את הרגש הנקי הזה.
כן, הן חושבות שמתחת לחצ'קונים, השיער המדובלל וריח זיעת הנערים עת הוא שולח ידיים מתחת לחולצתה, הוא בטוח נסיך קטן כזה, חף, ענוג, בלתי נגוע ורק מחכה שהיא תאלפנו נא.
כן, הן בטוחות שהוא יקרא בשקיקה את הספר הצהבהב ויתענג על המילים ויבין שהיא-היא אותו דבר סמוי מן העין.
1. מעולם לא נתתי לאף חבר את הנסיך הקטן עם שום הקדשה רומנטית-רגישה-אני כזאת מדריכת צופים חמודידה שעושה את כל התנועות הנכונות.
2. כמות הנחלאים שהכרתי שהיה להם קעקוע של הנסיך הקטן (ובוודאי לא קראו אותו ולו פעם אחת אבל כן קיבלו אותו מהחברות המתולתלות והרגישות שלהם), עולה על עשרה.
3. קראתי את הנסיך הקטן כילדה המון פעמים וניסיתי לראות בו דברים סמויים מן העין. רוב הזמן הוא עצבן אותי.
4. ספרים המיועדים למבוגרים במסווה ילדי אינם חביבים עלי כלל. ההיה זה אריך קסטנר שאמר שלכתוב לילדים זה כמו לכתוב למבוגרים רק יותר טוב?
5. שמעתי פעם על מישהי שנהגה לסחוב כל עותק של הנסיך הקטן שנתקלה בו באיזשהי חנות ספרים, פן יזדהם על ידי קריאה לא נכונה, חוסר הבנה או לב גס של מי שחלילה יחליט לרכשו. אני לא יודעת אם זאת אגדה אורבנית או אמת לאמיתה אבל בדמיון שלי יש לה חדר בבית עמוס מדפי נסיך קטן סחובים, מקוטלגים וממוספרים לפי שפה וארץ מוצא.
הנסיך הקטן, אגב, הוא לא טיפוס כלכך נחמד ומתוקי כמו שאפשר לדמות לפי הציורים או צחוק הפעמונים או הדנדון החרישי של תלתליו הזהובים ברוח המדברית. הוא קצת ג'וליה רוברטס, מין מאמי שכולם מתים עליו כי הוא מצוייר טוב, אבל מתחת לזה הוא לא באמת-באמת חיובי במחשבתו שכל-כולו טוב. הוא צ'ארמר אבל הקסם והחן מסתירים פסימיות, סקפטיות ואיזה פאסיב-אגרסיב פולני של "מה אני חייב לך בדיוק."
ואולי זה הקסם שלו, שהוא לא נותן את עצמו לכל דורש אלא נמנע?
"בך האשם – אמר הנסיך הקטן – כי לא נתכוונתי כלל להרע לך; אתה ביקשתני כי אאלף אותך…" (הנסיך הקטן, עמ' 66, בתרגום הארכאי עד מתיש טילים של אריה לרנר) 
לאחרונה הוצאתי את הנסיך הקטן מהמדף למטרה כזאת או אחרת (כן, יש בו הקדשה לאחי הבכור מהחברה המתולתלת בתיכון. בחיי, שנת 1983), והנחתי אותו על השולחן.
הבמבי הבכור עיקם את אפו האנין ופנה לעיסוקים חשובים יותר (AKA לשחק FIFA14)
רו הצעיר ציווה – תקריאי לי.
קראתי עד נחש הבריח והכובע והפיל. רו אמר שמשעמם והלך לראות מה הבמבי עושה.
בטיול הערב הוא אמר לי, "את מכירה את ההרגשה שעצובים סתם בלי לדעת למה?"
"ברור," עניתי.
"ככה אני מרגיש כל היום ואין לי מושג למה," אמר רו הקטן
"אני יודעת, זה בגלל הנסיך הקטן"
"נכון."
"לפעמים הסיפור עצמו לא עצוב ואפילו לא מעניין במיוחד, אבל משהו ממנו משתלט ולא עוזב. איזו הרגשה, אווירה של תוגה."
דיברנו על תוגה, על נחשים ועל למות על אמת או רק בכאילו. אז הנסיך הקטן מת באמת? אם הגוף המוחשי הוא רק קליפה אז בשביל מה בכלל לסחוב אותו? לא כל הכשה של נחש הורגת אבל של צפע במדבר בטח כן. זה עצוב או לא או רק מהרהר או מותח קור של תוגה.
בלילה כיסיתי אותו ואמרתי לו לעצום את עיני השוקולדה ולא לחשוב על נחשים ועל תוגות וקליפות. כשיצאתי מהחדר תפסתי את הבמבי סוגר את 'הנסיך הקטן', זוקף את אפו האנין ועושה כאילו הוא לא קרא אותו עכשיו מהתחלה ועד הסוף אלא שיחק FIFA14 כל הזמן.

 

 

שיר לעשרים ושמונה במארס, לא לנסיכים קטנים, לחולמים.

 


חמישה סודות

כבר עשרים וחמישה במרס. אוטוטו נגמר החודש ונדמה לי שסיפרתי יותר מדי דברים על עצמי. זאת סוג של אשליה. מי שקורא בטוח שהוא יודע המון דברים חשופים, מי שכותב יודע שהוא לא כתב כלום. לפעמים זה הפוך – הטקסט הכי חשוף שיכולתי להפיק מתקבל בשוויון נפש סתמי.

סוד 1 – סוד גלוי שהוא הכשרון הסודי שהמצאתי לעצמי ואני מתחזקת שנים – כשאני קוראת ספר או רואה סרט, אני יודעת תמיד מה היה המשפט, הסצנה או הרגע שממנו התחיל הכל. זאת אף פעם לא התמה המרכזית, זה תמיד משהו צדדי ואישי שבקושי רואים בקצה הפריים. לפעמים דמות שולית, לפעמים טקסט קטן וזניח, אבל זאת הפינה שהיוצר באמת אוהב, שאליה הוא קשור ואותה הוא לא יכול היה לזרוק לאיזה מגרה ולשכוח ממנה. זה הקטע שלא משנה מה הוא כותב או מצלם, הוא סוחב אותו שנים והוא משתוקק למצא לו מקום. האני האמיתי שלו. כל אחד רוצה שיראו את האני הפנימי שלו ואני רואה.

סוד 2 – אני לא משתעממת אף פעם-אף פעם מכלום. תמיד אני יודעת לעניין את עצמי.

סוד 3 – אני לא מקנאה. הו, כן, הייתי רוצה כל מיני דברים, אבל לא דברים של מישהו אחר אלא כאלה משלי. אני לא מבינה צרות עין ולא רוצה להבין.

סוד 4 – אני רק כתובה טוב. זאת אומרת, אני כתובה הרבה יותר טוב ממה שאני באמת, אבל כולנו ככה לא? מציגים חזות מרוצה ושנונה באינסטגרם ובפייס, מספרים את הסיפורים היצוגיים שלנו, אלה שמוציאים אותנו קוליים וחינניים. עושים את הקולות הנכונים בזמן הנכון. אני לא מרמה ולמען האמת, גם לא מייפה, אבל מחלקת הרושם הרבה יותר מרהיבה מהמציאות.

סוד 5 – כנות היא תכונה מוערכת יתר על המידה. אני לא מבזבזת אנרגיות על שקרים, אבל בשביל בריאות הנפש והרגש – לא צריך לשמוע ולדעת כל דבר.

 

בעשרים וחמישה במרס בשמונה וחצי, אני כלכך עייפה ומרוטה שקצת מרירות לא תשנה כלום


וודו דולס

לפני המון שנים קראתי ספר של אליס הופמן, קראו לו 'הרקיע השביעי' ולפי העטיפה שלו הוא נראה כמו רומן רומנטי סוג דלת. הוא היה שנון, מקסים, והיתה בו גיבורה קלישאית ונהדרת ממש שעשתה קסמים קטנים, לאו דווקא מזיקים אבל מעט נבזיים. לילה אחד היא הכינה בובת שעווה קטנטונת ולא עשתה לה כלום כמעט, רק גרדה רבע מילימטר מכפות רגליה. בבוקר הילד הנוראי שהתבריין לילד שלה  באופן קבוע, נמך. רק טיפטיפונת, לא משהו ששמים לב אליו במבט ראשון או שני, אבל הכל השתנה, האטיטיוד שלו השתנה והביטחון הבריוני המרושע שלו אבד גם הוא. הוא נשאר סתם ילד קצת נמוך ומלא שפתאם כולם ראו אותו בגובה העיניים, או אולי הוא ראה אותם פתאם בגובה העיניים.

כל הזמן אומרים לי לפרסם. תתחילי לשלוח להוצאות, תתחילי לשלוח לחמך על פני המים, תתחילי  לשלוח מילותייך – בבלוג, בדואר, במייל, ברשת. המחשבות שלי על עולם הספרות מסובכות ולא תמיד אופטימיות. עולם הספרות הכתוב על נייר לא מת ולא ימות במהרה (ואחרי האפוקליפסיה הוא כמובן יהיה מה שישאר וישרוד, זה או חזרה לקירות המערות בפחם , בגיר צבעוני ובדם של חיות). הוא משנה את פניו והולך למקומות אחרים יחד עם הסיפוקים המהירים שהקוראים דורשים, יחד עם השפה המרודדת, יחד עם הכתיבה המגזינית שמתיימרת להיות ספרותית (לא רק בספרות מקור, בספרות בכלל), יחד עם התהיה הקיומית בהחלט מה זה מעניין ואת מי ומה לי ולאיזשהי עשיה שאינה חתרנית כי אם מיינסטרימית ומחפשת הכרה.

ישנו עוד גורם. אהבה. אני מאוהבת בדמויות שלי עד מעל לראש. הן באות אתי לכל מקום כבר שנים ואין לי שום חשק לשחרר אותן ולתת להן חיים ועצמאות. הן כבולות אלי בחוטי משי. כולנו לוקות בסינדרום הרסט הדדי – הן לא היו הולכות לשום מקום גם לו היו משוחררות, ואם הן היו הולכות, הייתי רצה אחריהן 'חכו לי, חכו לי.' אני עושה בהן קסמים קטנים כמו בבובות שעווה: מאריכה גפיים, מתלתלת שיער, מאכילה ומלבישה, נותנת להם חיי מין מפתיעים וכלכך הרבה מבטים וניואנסים גופניים שאני לא חושבת שיכולים לעניין מישהו חוץ מאותי ומהן. כל מה שמעניין אותי הוא לשחק באנדרטון, באנדרסטייטמנט, בוייב התת קרקעי שגורם למישהו לעשות דברמה. המעשה עצמו מוטל בספק ממילא ובקושי מעניין. הדמויות שלי מחליפות את הבובות של ימי ילדותי. הן מראת קסם לחיים שלי וככאלה הן רק שלי. רק. לפעמים אני מזמינה קוראים או אנשים מן החוץ להכנס ולשחק אתי קצת. ספק אם הם יודעים איזה מטעמים אני עושה מדמויותיהם אחרכך. ספק אם הם יודעים כמה אהבה אני מעניקה להם ואיך אני הופכת אותם לשלי לעד. אני מחזירה להן טובה ומשמשת כבובת שעווה לעת מצא, לשה את עצמי וממציאה לי מציאות אלטרנטיבית נדיבה ונאה מאין כמותה.

שיר לעשרים ושלושה במרס, מזג אויר הולם לקרטיב דובדבן