קטגוריה: ספרות

אני אוהבת רק מה שאני אוהבת – איים בזרם

shit," Willie said. "You never understand anybody that loves you
קראתי את איים בזרם בפעם הראשונה בגיל 18, בקיבוץ ההוא בדרום. כשחזרתי לירושלים הוא בא אתי, שבת סגרירית, אוקטוברית, המיטה שלי מתחת לאדן החלון הרחב והספר עליו. בדרך כלל אני הקראנית הכי מהירה במערב, אבל את איים בזרם קראתי לאט-לאט מההתחלה, כדי לבלוע כל מילה, כדי לשים לב לכל פרט. כדי להתאהב בתומס הדסון, כמו שידעתי שיקרה עוד לפני שפתחתי את הכריכה בפעם הראשונה.
ממרחק של שנים, אני לא מאוהבת בתומס הדסון אפילו מעט, אני לא מאוהבת באף גבר של ארנסט המינגווי ובטח שלא בו עצמו, הרי אין לי חיבה לגברי אלפא ומעולם לא היתה לי.
לקסם מילולי לקוני, בורא עולמות בכמה מילים מדויקות ויבשות, תמיד היה. לעמוד על קצות אצבעות, להציץ מעבר לגדר קצת גבוהה מדי ולנסות לקלוט בעיניים ובלב את מה שמעבר למילים, בין השורות, כל מה שלא נאמר חזק ממה שכן. מה החכמה בעצם לתת לקוראת לפענח לבד, רוצה – תכתוב, לא רוצה – אל.
אצל המינגווי המסה הלא מדוברת כבדה יותר מזאת שכן, והיכולת שלו להעביר עולם שלם בפערים הבלתי מדוברים היא גאונית.
נדמה לי שאצלו התחלתי לאהוב פערים. את מה שנתפס כדבר-מה ומתקבל בסופו של מסע כדבר-מה אחר. איך אחד רואה ואיך השני, מה הסיפור הפרטי של אחד שכלל לא משחק תפקיד אצל מישהו אחר.
אולי זאת אנוכיות המינגוואית שגורמת לגיבורים שלו להיות עיוורים לחלוטין אל מי שמולם, נדמה לי שהוא עצמו התמחה באנוכיות בלתי רואה. אני מעדיפה לחשוב שזאת היכולת שלו לקחת רק נקודה אחת אצל הדמות שלו ולהראות אותה בדרך שתשאיר לדמויות שמולה מרחב תגובה נפשי שאותו ישתוקק הקורא למלא.
האם הוא היה כלכך מתוחכם ועשה זאת במודע? האם הוא דאג לדמויות האחרות שלו? האם הוא חיבב אותן בכלל או רצה שיהיה להן טוב? הקוראת שהיא אני כיום, אוהבת סופרים שדואגים לדמויות שלהם, שרוצים שיקרו להן דברים טובים, שחשוב להן שהסבל לא יהיה לריק. ברור לי שלהמינגווי זה לא שינה כלל, הוא לא ראה אותן ממטר, לא את תומס, הגיבור שלו ולא את הלוויינים שהקיפו אותו. סתמיות מעצבנת – מחושבת היטב ומתסכלת נורא.

הרבה שנים לא קראתי את איים בזרם, הוא כמו אהבה ראשונה על כל כאבי הלב שבה ועל הרגשות המוקצנים והמופרזים. גברי מאד, מלחמתי, קאובואי, קשוח ורגיש וגורם להרמת גבות של "נו, באמת." אבל אני יודעת שכמו אהבה ראשונה, אם אחזור לקרא אותו שוב, הנוסטלגיה תסחוף אותי וגם אם לגמרי לא ארצה ישבר לי הלב בגלל תומס הדסון הבן-זונה עם הצ'ארם הבלתי נגמר.

שיר מריר לחמישה במרס


נסיכים קטנים

זכרון – בדירה השכורה עם השותף המעולה באלפסי, אנחנו מקשיבות למוזיקה בחדר שלו, אני לא זוכרת אם הוא נמצא או לא. אחת מאיתנו מוציאה את 'הנסיך הקטן' ההכרחי שהוא קיבל מהמיתולוגית החמוצה והמתולתלת שלו (תאוריה שמעולם לא הופרכה – אין בחור שלא קיבל את הנסיך הקטן מהמיתולוגית המתולתלת שלו), ואנחנו צוחקות על ההקדשה 'לנסיך הקטן והזהוב שלי', או משהו קלישאי אחר שנערות רגישות כותבות לחבר שלהן בתיכון.
כן, הן היחידות שבאמת מבינות את הנסיך הקטן.
כן, הן משתוקקות שגם הבן ה16 הנוהם שהן מאוהבות בו, יחווה את הרגש הנקי הזה.
כן, הן חושבות שמתחת לחצ'קונים, השיער המדובלל וריח זיעת הנערים עת הוא שולח ידיים מתחת לחולצתה, הוא בטוח נסיך קטן כזה, חף, ענוג, בלתי נגוע ורק מחכה שהיא תאלפנו נא.
כן, הן בטוחות שהוא יקרא בשקיקה את הספר הצהבהב ויתענג על המילים ויבין שהיא-היא אותו דבר סמוי מן העין.
1. מעולם לא נתתי לאף חבר את הנסיך הקטן עם שום הקדשה רומנטית-רגישה-אני כזאת מדריכת צופים חמודידה שעושה את כל התנועות הנכונות.
2. כמות הנחלאים שהכרתי שהיה להם קעקוע של הנסיך הקטן (ובוודאי לא קראו אותו ולו פעם אחת אבל כן קיבלו אותו מהחברות המתולתלות והרגישות שלהם), עולה על עשרה.
3. קראתי את הנסיך הקטן כילדה המון פעמים וניסיתי לראות בו דברים סמויים מן העין. רוב הזמן הוא עצבן אותי.
4. ספרים המיועדים למבוגרים במסווה ילדי אינם חביבים עלי כלל. ההיה זה אריך קסטנר שאמר שלכתוב לילדים זה כמו לכתוב למבוגרים רק יותר טוב?
5. שמעתי פעם על מישהי שנהגה לסחוב כל עותק של הנסיך הקטן שנתקלה בו באיזשהי חנות ספרים, פן יזדהם על ידי קריאה לא נכונה, חוסר הבנה או לב גס של מי שחלילה יחליט לרכשו. אני לא יודעת אם זאת אגדה אורבנית או אמת לאמיתה אבל בדמיון שלי יש לה חדר בבית עמוס מדפי נסיך קטן סחובים, מקוטלגים וממוספרים לפי שפה וארץ מוצא.
הנסיך הקטן, אגב, הוא לא טיפוס כלכך נחמד ומתוקי כמו שאפשר לדמות לפי הציורים או צחוק הפעמונים או הדנדון החרישי של תלתליו הזהובים ברוח המדברית. הוא קצת ג'וליה רוברטס, מין מאמי שכולם מתים עליו כי הוא מצוייר טוב, אבל מתחת לזה הוא לא באמת-באמת חיובי במחשבתו שכל-כולו טוב. הוא צ'ארמר אבל הקסם והחן מסתירים פסימיות, סקפטיות ואיזה פאסיב-אגרסיב פולני של "מה אני חייב לך בדיוק."
ואולי זה הקסם שלו, שהוא לא נותן את עצמו לכל דורש אלא נמנע?
"בך האשם – אמר הנסיך הקטן – כי לא נתכוונתי כלל להרע לך; אתה ביקשתני כי אאלף אותך…" (הנסיך הקטן, עמ' 66, בתרגום הארכאי עד מתיש טילים של אריה לרנר) 
לאחרונה הוצאתי את הנסיך הקטן מהמדף למטרה כזאת או אחרת (כן, יש בו הקדשה לאחי הבכור מהחברה המתולתלת בתיכון. בחיי, שנת 1983), והנחתי אותו על השולחן.
הבמבי הבכור עיקם את אפו האנין ופנה לעיסוקים חשובים יותר (AKA לשחק FIFA14)
רו הצעיר ציווה – תקריאי לי.
קראתי עד נחש הבריח והכובע והפיל. רו אמר שמשעמם והלך לראות מה הבמבי עושה.
בטיול הערב הוא אמר לי, "את מכירה את ההרגשה שעצובים סתם בלי לדעת למה?"
"ברור," עניתי.
"ככה אני מרגיש כל היום ואין לי מושג למה," אמר רו הקטן
"אני יודעת, זה בגלל הנסיך הקטן"
"נכון."
"לפעמים הסיפור עצמו לא עצוב ואפילו לא מעניין במיוחד, אבל משהו ממנו משתלט ולא עוזב. איזו הרגשה, אווירה של תוגה."
דיברנו על תוגה, על נחשים ועל למות על אמת או רק בכאילו. אז הנסיך הקטן מת באמת? אם הגוף המוחשי הוא רק קליפה אז בשביל מה בכלל לסחוב אותו? לא כל הכשה של נחש הורגת אבל של צפע במדבר בטח כן. זה עצוב או לא או רק מהרהר או מותח קור של תוגה.
בלילה כיסיתי אותו ואמרתי לו לעצום את עיני השוקולדה ולא לחשוב על נחשים ועל תוגות וקליפות. כשיצאתי מהחדר תפסתי את הבמבי סוגר את 'הנסיך הקטן', זוקף את אפו האנין ועושה כאילו הוא לא קרא אותו עכשיו מהתחלה ועד הסוף אלא שיחק FIFA14 כל הזמן.

 

 

שיר לעשרים ושמונה במארס, לא לנסיכים קטנים, לחולמים.

 


חברים לרגע חברות לנצח

בפעם הראשונה שבה הייתי בלונדון לא שבעתי מחנויות הספרים.
חזרתי לארץ עם ערמות של נייר.

זאת היתה השנה שבה הכרתי את הרוקי מורקאמי, קניתי למי שהיה אז בן זוגי את The Wind-Up Bird Chronicle, ושנינו קראנו אותו יחד והתענגנו (ונגעלנו), עד כלות. מאז חלפו ספרים רבים של מורקאמי במערכת שלי ושל ההוא שהיה אז בן זוגי, את חלקם אהבנו נורא, את חלקם פחות ופחות עד שהאחרון שלו בחורף לפני שנתיים, כיבה בי כל שביב של אהדה והקסמות שהיה בי אי פעם כלפיו והותיר רק בחילה ודחיה מהזן שלא עושה חשק להמשיך ולקרא (גם אצל ההוא שהיה בן זוגי, אגב, לפחות בזה אנחנו מתואמים).

באחת הערמות בחנות ספרים גדולה בואכה ראסל סקוור, היתה מונחת גם בריג'יט ג'ונס, ההיא המעט שמנמנה, עם הפה המטונף והמחשבות הילדותיות שרק רוצה להאהב. זאת היתה תקופה שהתאמצתי בה בכל כוחי לצרוך רק תרבות מהותית, משנת חיים, אינטלקטואלית במוצהר (אני נעה של הקו האינטלקטראשי מאז ומעולם בלי שום מדד או מידור. יש תקופות שבהן אני שוקעת רק בעניין אחד וממצה אותו ואחרות שבהן אני מתפרשת וצורכת בפרהסיה כל מה שעובר לי מול העיניים). חשבתי שזה צ'יק-ליט גנרי ואספתי אותו אל שקיתי. לא ידעתי שאני נתקלת בתרבות מהותית, משנת חיים, ובדמות שתלווה אותי עד לתוככי גיל הארבעים שלי ושלה.

 אגב, לא היו אז צ'יק-ליטים גנריים, הלן פילדינג היא-היא מבשרת הצ'יק-ליטים כמו שאנחנו מכירים אותם כיום. למהפכה שהיא עשתה בתפיסת הגיבורה של הקלילונים האינטליגנטיים, קדמו נורה אפרון מסוף שנות השבעים והשמונים ו.. זהו? אפשר להכליל גם את עירית לינור שהשכילה בתחילת שנות התשעים לכתוב את 'שירת הסירנה', קלילון אינטליגנטי ומבריק ולתת את הטוויסט שלה לספרות העברית ולגיבורות הרומן-רומנטיות שלא היו נפוצות אז בעברית.

תמיד מדהים לחשוב איך משהו שהיה חלוצי ברגע מסוים, הפך להיות נפוץ ויום-יומי מהר מאד. מה שהיה תופעה יוצאת דופן הופך להיות 'אה, אם היא יכולה, למה אני לא?' ומביא להצפה של סופרות צעירות ששואפות להצלחה הג'ונסית, רובן בלי המתיקות הנואשת והשנינות של המקורית.

כמה שנים אחרכך הייתי שוב בלונדון, עם אותו בן זוג.

בדיוק יצא הסרט הראשון של בריג'יט ג'ונס עם קולין פירת' חסר השפתיים (שברור שאינו יודע לנשק היטב), ועם יו גרנט המפלבל בתפקיד מלבב. ההיה זה הקולנוע הלונדוני עם כוס בירה (מזכוכית) וסוכריות ג'לי-בלי בצהריים? או הצפיה הזוגית הרומנטית בגיבורה החביבה עלי ברגע נתון? אין לי מושג, לפעמים אני חוזרת בראש לצהריים האלה ואוהבת את כל מה שקשור לסיטואציה. עד היום זה אחד הסרטים שאני הכי אוהבת, צופה בו בחיבה רבה ומדקלמת קטעים שלמים.

מהערמות בחנות הספרים המבלבלת, דגתי לבן-הזוג אתnumber9dream , הנהדר של דיוויד מיטשל, מי שמלווה אותי (ואותו), עד היום כאחד הסופרים המעניינים. אחד שעושה את מה שהוא צריך ורוצה ולא חושב על מה מישהו היה מעוניין לקרא ממנו. הוא לא קל ולא סימפטי, אבל יש לו אהבה אמיתית לדמויות שלו (מה שאין למורקאמי), ואחריות כלפיהן (מה שלגמרי אין למורקאמי). הוא אנושי. Cloud atlas של הוואושבסקים, מבוסס על ספר שלו, והוא אחד הסרטים הנהדרים והפחות מוערכים שיצאו בשנה שעברה.

עוד אחד שמשך את עיני היה hotel world של אלי סמית. אני אוהבת ספרים שיש בהם רוחות. לא אפרוש כאן את התאוריה שלי על רוחות, אבל יש לי פסנציה קטנה כלפיהן. לא ידעתי שאני פוגשת במקרה את החברה החדשה שלי (ואיזה נסיעה מוצלחת זאת, שבה פוגשים חברה ותיקה ומכירים שניים חדשים).

כתבתי על אלי סמית בעבר, היא הסופרת שאני הכי אוהבת. את השפה שלה, את משחקי הזהות שלה, את העיסוק שלה בכל חומר אנושי כאילו הוא פלסטלינה. את הצורך לחזור ולקרא שוב משפטים שהיא כותבת כי 'רגע, באמת כתוב ככה?' היחידה שאני יכולה לחשוב עליה שכותבת כל כך קל וכל כך כבד בוזמנית היא מרגרט אטווד, אבל היא מכיוון אחר. את המילים שלה שעושות לי לסגור ספר ולרצות לקרא אותו מחדש. למילים שלה יש מרקם וריח וטעם. 'המקרית' הוא אחד המקוריים ואוסף בתוכו כמה מהדמויות שאני הכי אוהבת בספרות העכשווית. גם דמויות חברות (למרות שאני לא בטוחה כמה אני באמת רוצה כאלה חברות), וגם הסופרת.

כמה מלהיב, אם כך, היה לגלות אתמול בערב (גיליתי זאת כבר קודם, אבל רק אתמול החלטתי לרכוש בנייר ולא בקינדל), ספר טרי של אלי סמית ואת בריג'יט ג'ונס החדש המריר-מתוק-מצחיק קצת מבוגר ומתאים לי בדיוק-בדיוק.

זאת לא ממש סגירת מעגל. המעגלים לא נסגרים בספרים או בקריאה, מקסימום מתערבלים זה בזה, בזכרונות וברגשות שהם מעוררים. בין החברות שלי יש מקום של כבוד לכתובות ולכותבות גם אם זאת חברות חד-צדדית מטופחת בקפידה.