קטגוריה: ספרי נוער

נסיכים קטנים

זכרון – בדירה השכורה עם השותף המעולה באלפסי, אנחנו מקשיבות למוזיקה בחדר שלו, אני לא זוכרת אם הוא נמצא או לא. אחת מאיתנו מוציאה את 'הנסיך הקטן' ההכרחי שהוא קיבל מהמיתולוגית החמוצה והמתולתלת שלו (תאוריה שמעולם לא הופרכה – אין בחור שלא קיבל את הנסיך הקטן מהמיתולוגית המתולתלת שלו), ואנחנו צוחקות על ההקדשה 'לנסיך הקטן והזהוב שלי', או משהו קלישאי אחר שנערות רגישות כותבות לחבר שלהן בתיכון.
כן, הן היחידות שבאמת מבינות את הנסיך הקטן.
כן, הן משתוקקות שגם הבן ה16 הנוהם שהן מאוהבות בו, יחווה את הרגש הנקי הזה.
כן, הן חושבות שמתחת לחצ'קונים, השיער המדובלל וריח זיעת הנערים עת הוא שולח ידיים מתחת לחולצתה, הוא בטוח נסיך קטן כזה, חף, ענוג, בלתי נגוע ורק מחכה שהיא תאלפנו נא.
כן, הן בטוחות שהוא יקרא בשקיקה את הספר הצהבהב ויתענג על המילים ויבין שהיא-היא אותו דבר סמוי מן העין.
1. מעולם לא נתתי לאף חבר את הנסיך הקטן עם שום הקדשה רומנטית-רגישה-אני כזאת מדריכת צופים חמודידה שעושה את כל התנועות הנכונות.
2. כמות הנחלאים שהכרתי שהיה להם קעקוע של הנסיך הקטן (ובוודאי לא קראו אותו ולו פעם אחת אבל כן קיבלו אותו מהחברות המתולתלות והרגישות שלהם), עולה על עשרה.
3. קראתי את הנסיך הקטן כילדה המון פעמים וניסיתי לראות בו דברים סמויים מן העין. רוב הזמן הוא עצבן אותי.
4. ספרים המיועדים למבוגרים במסווה ילדי אינם חביבים עלי כלל. ההיה זה אריך קסטנר שאמר שלכתוב לילדים זה כמו לכתוב למבוגרים רק יותר טוב?
5. שמעתי פעם על מישהי שנהגה לסחוב כל עותק של הנסיך הקטן שנתקלה בו באיזשהי חנות ספרים, פן יזדהם על ידי קריאה לא נכונה, חוסר הבנה או לב גס של מי שחלילה יחליט לרכשו. אני לא יודעת אם זאת אגדה אורבנית או אמת לאמיתה אבל בדמיון שלי יש לה חדר בבית עמוס מדפי נסיך קטן סחובים, מקוטלגים וממוספרים לפי שפה וארץ מוצא.
הנסיך הקטן, אגב, הוא לא טיפוס כלכך נחמד ומתוקי כמו שאפשר לדמות לפי הציורים או צחוק הפעמונים או הדנדון החרישי של תלתליו הזהובים ברוח המדברית. הוא קצת ג'וליה רוברטס, מין מאמי שכולם מתים עליו כי הוא מצוייר טוב, אבל מתחת לזה הוא לא באמת-באמת חיובי במחשבתו שכל-כולו טוב. הוא צ'ארמר אבל הקסם והחן מסתירים פסימיות, סקפטיות ואיזה פאסיב-אגרסיב פולני של "מה אני חייב לך בדיוק."
ואולי זה הקסם שלו, שהוא לא נותן את עצמו לכל דורש אלא נמנע?
"בך האשם – אמר הנסיך הקטן – כי לא נתכוונתי כלל להרע לך; אתה ביקשתני כי אאלף אותך…" (הנסיך הקטן, עמ' 66, בתרגום הארכאי עד מתיש טילים של אריה לרנר) 
לאחרונה הוצאתי את הנסיך הקטן מהמדף למטרה כזאת או אחרת (כן, יש בו הקדשה לאחי הבכור מהחברה המתולתלת בתיכון. בחיי, שנת 1983), והנחתי אותו על השולחן.
הבמבי הבכור עיקם את אפו האנין ופנה לעיסוקים חשובים יותר (AKA לשחק FIFA14)
רו הצעיר ציווה – תקריאי לי.
קראתי עד נחש הבריח והכובע והפיל. רו אמר שמשעמם והלך לראות מה הבמבי עושה.
בטיול הערב הוא אמר לי, "את מכירה את ההרגשה שעצובים סתם בלי לדעת למה?"
"ברור," עניתי.
"ככה אני מרגיש כל היום ואין לי מושג למה," אמר רו הקטן
"אני יודעת, זה בגלל הנסיך הקטן"
"נכון."
"לפעמים הסיפור עצמו לא עצוב ואפילו לא מעניין במיוחד, אבל משהו ממנו משתלט ולא עוזב. איזו הרגשה, אווירה של תוגה."
דיברנו על תוגה, על נחשים ועל למות על אמת או רק בכאילו. אז הנסיך הקטן מת באמת? אם הגוף המוחשי הוא רק קליפה אז בשביל מה בכלל לסחוב אותו? לא כל הכשה של נחש הורגת אבל של צפע במדבר בטח כן. זה עצוב או לא או רק מהרהר או מותח קור של תוגה.
בלילה כיסיתי אותו ואמרתי לו לעצום את עיני השוקולדה ולא לחשוב על נחשים ועל תוגות וקליפות. כשיצאתי מהחדר תפסתי את הבמבי סוגר את 'הנסיך הקטן', זוקף את אפו האנין ועושה כאילו הוא לא קרא אותו עכשיו מהתחלה ועד הסוף אלא שיחק FIFA14 כל הזמן.

 

 

שיר לעשרים ושמונה במארס, לא לנסיכים קטנים, לחולמים.

 


ביקורת ספר – אשמת הכוכבים

הייזל גרייס וגאס חברים. היא בת 16, הוא בן 18. הוא חתיך הורס, היא נראית כמו נטלי פורטמן. הוא לא יכול להוריד ממנה את העיניים כשהם נפגשים בפעם הראשונה, היא כמעט לא מאמינה שהוא רוצה אותה.

לשמחתי, אף אחד מהם לא ערפד, לא איש זאב ולא בעל יכולות על-טבעיות. לצערי, שניהם חולי סרטן שנפגשים בקבוצת תמיכה לילדים 'מסוגם'.

הסיפור המלודרמטי הרגיל של 'בחור פוגש בחורה, בחור מאבד בחורה', מקבל מימדים אחרים לגמרי בספר הנהדר שכתב ג'ון גרין ותרגמה ברגישות רנה ורבין.

בתוך הסיוט הסופני של הסרטן, גרין מאפשר לזוג שלו לחוות נערות רגילה כמעט לגמרי, להתאהב, להתלבט, לשחק בלי סוף משחקי מחשב ולחשוב על ספר כזה או אחר שהוא 'הספר הכי טוב שמישהו כתב אי פעם'. הספר הוא 'כאב מלכותי', שכתב הסופר המומצא פטר ואן האוטן. 'כאב מלכותי' מלווה את הסיפור ומפעיל אותו ואת גיבוריו. אותי הוא זרק הישר לזרועותיו של סלינג'ר או יותר נכון, לאלה של הולדן קולפיד, שמקפיד להשתמש במושג 'כאב תחת מלכותי', לאורך "התפסן בשדה-השיפון." היחס של הולדן לספרים שהוא קורא דומה במידה ליחס של הייזל-גרייס וגם של גאס לספרים החביבים עליהם;

"מה שמלהיב אותי באמת זה ספר שכשאתה גומר לקרא אותו, היית רוצה שהסופר שכתב אותו יהיה חבר טוב שלך, שאתה יכול לתת לו צלצול כל פעם שמתחשק לך. זה אבל לא קורה לעתים קרובות. לא היה אכפת לי לתת צלצול לאיסאק דינסן הזאת. וגם לרינג ארדנר, רק שד.ב. אמר לי שהוא כבר מת." (התפסן השדה שיפון/ סלינג'ר, עם עובד עמ' 24).

הסרטן, בין שהוא גיבור שותק ולפעמים מקלל, מבכיא או מצחיק מאד בספר, הוא גם מקדם עלילה נהדר. בזכותו מקבלים צ'ופרי סרטן, כמו קרן המשאלות לילדים חולי סרטן. אחרי שמתברר לו שהיא בזבזה את המשאלה שלה; "הייזל גרייס!" הוא צעק. "את לא השתמשת במשאלה היחידה שלך לפני המוות כדי לנסוע עם ההורים שלך לדיסני וורלד!" "כולל אפקוט סנטר," מילמלתי. (עמ' 79), גאס משתמש במשאלה שלו כדי לטוס יחד עם הייזל לאמסטרדם, לפגוש את הסופר הנערץ ולשאול אותו את שאלת מיליון הדולר – מה קורה לדמויות אחרי שהספר נגמר. הגיבורה מין הסתם מתה, אבל הדמויות האחרות הרי ממשיכות, האם אמא שלה התחתנה עם הנוכל השרמנטי? וחיית המחמד שלה? גם כאן, השאלה מתכתבת עם השאלה של הולדן קולפילד – לאן הברווזים עפים כשהאגם בסנטרל פארק קופא.

הלבטים של בני השש-עשרה בכל תקופה, בכל מצב גופני ותודעתי הם דומים.

האהבה אותה אהבה והתשוקה אותה אחת.

הצער וההתרגשות נחווים בעוצמה שהיא עצמה מרגשת את הקורא, בשל הניסיון להיות מבוגרים ולדבר בז'רגון מסוים שמתוכו, כמו מתוך בד מתוח מדי, יוצאים אניצי כנות ילדותית כובשת.

מתחילת הספר ברור גם לדמויות וגם לקוראים מה יעלה בגורלן, זה לא שפתאם יקרה נס די אקס אמי וישנה את המצב לטובתן. אבל בתוך המצב החולני, ההתבגרות היא רגילה למדי. הקונפליקטים מול ההורים, הצרכים החברתיים, העובדה שאין צ'ופר סרטן שימנע מהחברה שלך לזרוק אותך.

אני לא אוהבת לפלח ספרים לפי קוראים יעודיים. ספר טוב הוא ספר טוב, כזה שגם בת 15 וגם אמא שלה יוכלו לקרא בהנאה זהה (לא תמיד מאותם פרטים, אבל מילא, אי אפשר הכל), הייזל רואה את המבוגרים סביבה, את הוריה ואת הוריו של גאס – קצת זקנים אבל עדיין צעירים מספיק כדי להמשיך לחיות חיים מלאים אחריה. העיניים של הייזל גרייס, הן העיניים שכל הורה היה רוצה שיהיו  לילדיו, כאלה שיראו אותו לא רק כהורה אלא גם כאדם בפני עצמו. היופי בספר הוא שהיכולת של הסופר לתת גם להורים עיניים שיראו את הילדים החולים שלהם, לא רק כילדים חולים אלא כאנשים צעירים בזכות עצמם.

ג'ון גרין, תלמיד טוב של סלינג'ר, כותב כאב ואהבה במילים יומיומיות, מצחיקות ועצובות, לפעמים עלובות מאד ולפעמים מעוררות השראה, כי גם הכאב וגם האהבה הם יומיומיים, מצחיקים, עצובים, עלובים ומעוררי השראה.

אשמת הכוכבים/ ג'ון גרין, הוצ' הכורסא, ידיעות ספרים 286 עמ'

 

 

ועוד כמה ספרי מחלות קשות שאינם כאלה כלל וכלל וכל אחד מהם הוא עולם עשיר ונפלא לכשעצמו –
היינו יכולות לנסוע/ מעין רוגל

לפני שאמות/ ג'ני דונהאם

אמנות נהיגת המרוצים בגשם/ גארת סטיין

ומעולם אחר לגמרי –

צל הימים/ בוריס ויאן

שלושה חברים אריך מריה רמרק