קטגוריה: ספרנות

אני אוהבת רק מה שאני אוהבת – איים בזרם

shit," Willie said. "You never understand anybody that loves you
קראתי את איים בזרם בפעם הראשונה בגיל 18, בקיבוץ ההוא בדרום. כשחזרתי לירושלים הוא בא אתי, שבת סגרירית, אוקטוברית, המיטה שלי מתחת לאדן החלון הרחב והספר עליו. בדרך כלל אני הקראנית הכי מהירה במערב, אבל את איים בזרם קראתי לאט-לאט מההתחלה, כדי לבלוע כל מילה, כדי לשים לב לכל פרט. כדי להתאהב בתומס הדסון, כמו שידעתי שיקרה עוד לפני שפתחתי את הכריכה בפעם הראשונה.
ממרחק של שנים, אני לא מאוהבת בתומס הדסון אפילו מעט, אני לא מאוהבת באף גבר של ארנסט המינגווי ובטח שלא בו עצמו, הרי אין לי חיבה לגברי אלפא ומעולם לא היתה לי.
לקסם מילולי לקוני, בורא עולמות בכמה מילים מדויקות ויבשות, תמיד היה. לעמוד על קצות אצבעות, להציץ מעבר לגדר קצת גבוהה מדי ולנסות לקלוט בעיניים ובלב את מה שמעבר למילים, בין השורות, כל מה שלא נאמר חזק ממה שכן. מה החכמה בעצם לתת לקוראת לפענח לבד, רוצה – תכתוב, לא רוצה – אל.
אצל המינגווי המסה הלא מדוברת כבדה יותר מזאת שכן, והיכולת שלו להעביר עולם שלם בפערים הבלתי מדוברים היא גאונית.
נדמה לי שאצלו התחלתי לאהוב פערים. את מה שנתפס כדבר-מה ומתקבל בסופו של מסע כדבר-מה אחר. איך אחד רואה ואיך השני, מה הסיפור הפרטי של אחד שכלל לא משחק תפקיד אצל מישהו אחר.
אולי זאת אנוכיות המינגוואית שגורמת לגיבורים שלו להיות עיוורים לחלוטין אל מי שמולם, נדמה לי שהוא עצמו התמחה באנוכיות בלתי רואה. אני מעדיפה לחשוב שזאת היכולת שלו לקחת רק נקודה אחת אצל הדמות שלו ולהראות אותה בדרך שתשאיר לדמויות שמולה מרחב תגובה נפשי שאותו ישתוקק הקורא למלא.
האם הוא היה כלכך מתוחכם ועשה זאת במודע? האם הוא דאג לדמויות האחרות שלו? האם הוא חיבב אותן בכלל או רצה שיהיה להן טוב? הקוראת שהיא אני כיום, אוהבת סופרים שדואגים לדמויות שלהם, שרוצים שיקרו להן דברים טובים, שחשוב להן שהסבל לא יהיה לריק. ברור לי שלהמינגווי זה לא שינה כלל, הוא לא ראה אותן ממטר, לא את תומס, הגיבור שלו ולא את הלוויינים שהקיפו אותו. סתמיות מעצבנת – מחושבת היטב ומתסכלת נורא.

הרבה שנים לא קראתי את איים בזרם, הוא כמו אהבה ראשונה על כל כאבי הלב שבה ועל הרגשות המוקצנים והמופרזים. גברי מאד, מלחמתי, קאובואי, קשוח ורגיש וגורם להרמת גבות של "נו, באמת." אבל אני יודעת שכמו אהבה ראשונה, אם אחזור לקרא אותו שוב, הנוסטלגיה תסחוף אותי וגם אם לגמרי לא ארצה ישבר לי הלב בגלל תומס הדסון הבן-זונה עם הצ'ארם הבלתי נגמר.

שיר מריר לחמישה במרס


חברים לרגע חברות לנצח

בפעם הראשונה שבה הייתי בלונדון לא שבעתי מחנויות הספרים.
חזרתי לארץ עם ערמות של נייר.

זאת היתה השנה שבה הכרתי את הרוקי מורקאמי, קניתי למי שהיה אז בן זוגי את The Wind-Up Bird Chronicle, ושנינו קראנו אותו יחד והתענגנו (ונגעלנו), עד כלות. מאז חלפו ספרים רבים של מורקאמי במערכת שלי ושל ההוא שהיה אז בן זוגי, את חלקם אהבנו נורא, את חלקם פחות ופחות עד שהאחרון שלו בחורף לפני שנתיים, כיבה בי כל שביב של אהדה והקסמות שהיה בי אי פעם כלפיו והותיר רק בחילה ודחיה מהזן שלא עושה חשק להמשיך ולקרא (גם אצל ההוא שהיה בן זוגי, אגב, לפחות בזה אנחנו מתואמים).

באחת הערמות בחנות ספרים גדולה בואכה ראסל סקוור, היתה מונחת גם בריג'יט ג'ונס, ההיא המעט שמנמנה, עם הפה המטונף והמחשבות הילדותיות שרק רוצה להאהב. זאת היתה תקופה שהתאמצתי בה בכל כוחי לצרוך רק תרבות מהותית, משנת חיים, אינטלקטואלית במוצהר (אני נעה של הקו האינטלקטראשי מאז ומעולם בלי שום מדד או מידור. יש תקופות שבהן אני שוקעת רק בעניין אחד וממצה אותו ואחרות שבהן אני מתפרשת וצורכת בפרהסיה כל מה שעובר לי מול העיניים). חשבתי שזה צ'יק-ליט גנרי ואספתי אותו אל שקיתי. לא ידעתי שאני נתקלת בתרבות מהותית, משנת חיים, ובדמות שתלווה אותי עד לתוככי גיל הארבעים שלי ושלה.

 אגב, לא היו אז צ'יק-ליטים גנריים, הלן פילדינג היא-היא מבשרת הצ'יק-ליטים כמו שאנחנו מכירים אותם כיום. למהפכה שהיא עשתה בתפיסת הגיבורה של הקלילונים האינטליגנטיים, קדמו נורה אפרון מסוף שנות השבעים והשמונים ו.. זהו? אפשר להכליל גם את עירית לינור שהשכילה בתחילת שנות התשעים לכתוב את 'שירת הסירנה', קלילון אינטליגנטי ומבריק ולתת את הטוויסט שלה לספרות העברית ולגיבורות הרומן-רומנטיות שלא היו נפוצות אז בעברית.

תמיד מדהים לחשוב איך משהו שהיה חלוצי ברגע מסוים, הפך להיות נפוץ ויום-יומי מהר מאד. מה שהיה תופעה יוצאת דופן הופך להיות 'אה, אם היא יכולה, למה אני לא?' ומביא להצפה של סופרות צעירות ששואפות להצלחה הג'ונסית, רובן בלי המתיקות הנואשת והשנינות של המקורית.

כמה שנים אחרכך הייתי שוב בלונדון, עם אותו בן זוג.

בדיוק יצא הסרט הראשון של בריג'יט ג'ונס עם קולין פירת' חסר השפתיים (שברור שאינו יודע לנשק היטב), ועם יו גרנט המפלבל בתפקיד מלבב. ההיה זה הקולנוע הלונדוני עם כוס בירה (מזכוכית) וסוכריות ג'לי-בלי בצהריים? או הצפיה הזוגית הרומנטית בגיבורה החביבה עלי ברגע נתון? אין לי מושג, לפעמים אני חוזרת בראש לצהריים האלה ואוהבת את כל מה שקשור לסיטואציה. עד היום זה אחד הסרטים שאני הכי אוהבת, צופה בו בחיבה רבה ומדקלמת קטעים שלמים.

מהערמות בחנות הספרים המבלבלת, דגתי לבן-הזוג אתnumber9dream , הנהדר של דיוויד מיטשל, מי שמלווה אותי (ואותו), עד היום כאחד הסופרים המעניינים. אחד שעושה את מה שהוא צריך ורוצה ולא חושב על מה מישהו היה מעוניין לקרא ממנו. הוא לא קל ולא סימפטי, אבל יש לו אהבה אמיתית לדמויות שלו (מה שאין למורקאמי), ואחריות כלפיהן (מה שלגמרי אין למורקאמי). הוא אנושי. Cloud atlas של הוואושבסקים, מבוסס על ספר שלו, והוא אחד הסרטים הנהדרים והפחות מוערכים שיצאו בשנה שעברה.

עוד אחד שמשך את עיני היה hotel world של אלי סמית. אני אוהבת ספרים שיש בהם רוחות. לא אפרוש כאן את התאוריה שלי על רוחות, אבל יש לי פסנציה קטנה כלפיהן. לא ידעתי שאני פוגשת במקרה את החברה החדשה שלי (ואיזה נסיעה מוצלחת זאת, שבה פוגשים חברה ותיקה ומכירים שניים חדשים).

כתבתי על אלי סמית בעבר, היא הסופרת שאני הכי אוהבת. את השפה שלה, את משחקי הזהות שלה, את העיסוק שלה בכל חומר אנושי כאילו הוא פלסטלינה. את הצורך לחזור ולקרא שוב משפטים שהיא כותבת כי 'רגע, באמת כתוב ככה?' היחידה שאני יכולה לחשוב עליה שכותבת כל כך קל וכל כך כבד בוזמנית היא מרגרט אטווד, אבל היא מכיוון אחר. את המילים שלה שעושות לי לסגור ספר ולרצות לקרא אותו מחדש. למילים שלה יש מרקם וריח וטעם. 'המקרית' הוא אחד המקוריים ואוסף בתוכו כמה מהדמויות שאני הכי אוהבת בספרות העכשווית. גם דמויות חברות (למרות שאני לא בטוחה כמה אני באמת רוצה כאלה חברות), וגם הסופרת.

כמה מלהיב, אם כך, היה לגלות אתמול בערב (גיליתי זאת כבר קודם, אבל רק אתמול החלטתי לרכוש בנייר ולא בקינדל), ספר טרי של אלי סמית ואת בריג'יט ג'ונס החדש המריר-מתוק-מצחיק קצת מבוגר ומתאים לי בדיוק-בדיוק.

זאת לא ממש סגירת מעגל. המעגלים לא נסגרים בספרים או בקריאה, מקסימום מתערבלים זה בזה, בזכרונות וברגשות שהם מעוררים. בין החברות שלי יש מקום של כבוד לכתובות ולכותבות גם אם זאת חברות חד-צדדית מטופחת בקפידה.


ספרים לחופשה מוצלחת

בכל קיץ יש לי חודש חופשי מעבודה. הילדים מחלקים את זמנם בין האינדיאני וביני, ובאופן כללי יש לי פנאי.

קריאת הקיץ שלי כוללת מאז ומעולם הרבה מאד פנטזיה וקלילונים מסוגים שונים. זה לא הזמן לשקוע בוולף הול. בדרך כלל אני קוראת כל כך הרבה ספרות גרועה ומוחי קורס תחת מפולת המלל הנבוב שאנשים מפרסמים, שכשיוצא לי להתקל בפנינה קטנה, אני שמחה.

מה צריך להיות בהן בפניני הקלילונים שיהפוך אותם למשהו ששווה להמליץ עליו –

הסבלנות שלי קצרה עד בלתי קיימת אל כותבים שאין להם מושג מה הם רוצים. ליותר מדי כותבים יש הברקה, רעיון מדליק, הם מתחילים בהתלהבות ולכמה רגעים (שליש ספר? חצי?), ישנה הרגשה שזה ממש זה. לרוב הוא מתחיל לדעוך, להתפזר, להמציא, לאבד אמינות, ולהגמר במין DXM שלא ברור מה הוא עושה שם. אני רוצה רעיון וביצוע מהודקים, לא קוריוז. זה לא יותר מדי לבקש מכל ספר שהוא, בטח לא קלילון רומנטי שיש בו מהנוסחתיות.

אני דורשת חמלה וחיבה שבאות מהלב – בעצם, אני דורשת שלכותב יהיה לב. אם לכותב לא אכפת מהדמויות שלו, הוא לא מבין אותן ומאכיל אותן מרורים לא מוצדקים לשוא, אני לא צריכה לסבול את זה. הן יכולות לאכול מרורים, זה לא שהכל צריך להיות האפי-האפי, אבל כותב חייב לרצות בשביל הדמויות שלו, ממש לרצות, כדי שגם אם לא הולך להן כלום, התקווה שלו תחזיק אותן.

דמויות עגולות – יש אינספור ספרים שאני קוראת להם ספרי "she frowns", כי בכל משפט שני הגיבורה מכווצת את מצחה בתנועה שאמורה להביע כל דבר שהכותב (בדרך כלל כותבת בספרים מהסוג הזה), לא יודע להביע בצורה אחרת. וול, יש עוד כמה דרכים להביע רגש, תהיה או מחשבה שעולה במוחה הרגיש של הגיבורה. לא, להשתמש באיזשהו משפט משיר של ג'ון דאן, לא מראה על עומקה הרוחני או הרגשי של הדמות.

הכי חשוב – אל תשעממו.

המון זבל עובר במערכת שלי, לפעמים אני עוזבת אותו בשאט נפש (בקרוב על קלילוני נוער נחותים), הרבה מדי פעמים אני ממשיכה לקרא ספרים שהם אוויליים במקרה הטוב וממש אומללים במקרה הרע, רק כי אני מחכה שיקרה בהם משהו. השנה קראתי כל כך הרבה לא, אבל לשמחתי קראתי גם כמה וכמה שהם לגמרי כן – אלה שאוהב להמליץ עליהם, שאשמח לשמוע מה חשבו עליהם, שגם אם הם לא 'ספרות גדולה', יש בהם נקודות קטנות של ברק פנינים וקסם שעושים את הקריאה שווה משהו כי מה שנשאר נצבר בין הגרוטאות בקרקעית האגם של הזכרון.

 

והנה המלצה על שלושה קלילונים כלל לא קלאסיים ויש שיאמרו שכלל לא קלילונים:

the family fang , מפגש עם חוליית הבריונים , עלילת הנישואים

שלושת הספרים עוסקים בהתבגרות. שלושתם שנונים ומניפולטיביים וצוחקים בה בעת על הדמויות ועל הקוראים ועושים זאת בחן רב ולאו דווקא מתוך נבזות.  בשלושתם יש מין האינדי באקסצנטריות של הדמויות וההתרחשויות. שלושתם קלים לקריאה עד שאפשר לטעות ולחשוב אותם לשטחיים או סתמיים ושלושתם רחוקים מזה. אבל מה שבאמת אהבתי, היא העובדה שבשלושתם יש ידיעה ברורה, גם אם תוך כדי הקריאה הדברים מעורפלים, שהסוף יהיה טוב. אולי עכשיו הדמות סובלת, קשה לה והמהות של כל זה לא ברורה לה, אבל פעם, אחרי שהכריכה תסגר והדמות תיוותר אבודה בלימבו שאליו מתנקזות הדמויות בספרים, היא תמצא את מקומה והוא יהיה בסדר גמור. אולי לא בגן העדן, אבל היא תחיה ואפילו בטוב. קצת כמו בסרטים של ווס אנדרסון, גם אם המשפחה לא תפקודית כלל, האמא נעלמת, מישהו נפגע ומישהו אחר מת, יש איזשהי הבנה של הגבולות האנושיים ושל הגמישות שכלולה בהם וזה בסדר. הכל בסדר.

 

 

 

 


עוד עולמות פנימיים

גמרתי לקרא את 'קיץ ללא גברים' של סירי הוסטוט.
בעבר לא חיבבתי אותה כלל, חיוורת מדי, בלונדינית מדי, אשתו של מדי, משתדלת מדי. הספר הזה, הקטן והאינטימי כבש אותי.
אישה יוצאת מדעתה. טוב, לא בדיוק יוצאת, קצת מתכנסת אל תוך דעתה. מתאשפזת. משתחררת. עוזבת את ניו-יורק וחוזרת אל אמא שלה. וכל אותו קיץ מוזר נמצאת ללא גברים, למרות שרוחם של הגברים בחייה ובחיי הנשים המעניינות שמקיפות אותה נמצאת כל הזמן סביב. לאו דווקא משפיעה, אבל שם.
קריאה, כתיבה, שירה, יחסים בין אנשים – נשים ונשים, נשים וגברים, מבוגרות וצעירות, אמהות ובנות, מורות ותלמידות. היחסים של המשוררת עם היצירה שלה ועם יצירות אחרות. ערוב של רגש ואינטלקט וכל זה ב-203 עמודים מהגגים וכלל לא מהודקים וקפוצי תחת. כמעט קלילים – נוגעים לא נוגעים אבל גם מכאיבים מאד.
ועוד אהבתי בסירי הוסטוט את זה שהיא כתבה את הספר הזה ממש בשבילי, בשביל הסיפור הפנימי שלי. של מיה, הגיבורה שלה, כמובן, אבל גם שלי.
"אחרי שהלכו הרהרתי עוד רגע בדמיוני לעומת הממשי, בהגשמת משאלות, בפנטזיה, בסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו. הבדיה היא טריטוריה עצומה, כך מסתבר, שגבולותיה מעורפלים ולא ברור היכן היא מתחילה והיכן מסתיימת. אנחנו ממפים מחשבות שווא באמצעות הסכמה קולקטיבית." (עמ' 101).
לספרניות יש סיפור פנימי נהדר, ובכלל, המשפט החביב עלי, בהשאלה מטווין-פיקס, הוא – ספרניות אינן כפי שהן נראות.
העולם הספרני הפנימי הוא הרבה יותר פרוע ומלהיב מהתדמית המהודקת.
כולנו ספרניות ממושקפות, עם גולגול נצחי, קסדת קרה או ליפה מטורללת על הראש. לובשות טווין-סט בצבע לבנדר וקומבינזון בצבע שנהב שמבצבץ תחת חצאית משמימה. תמיד יש איזה סיכה מוזרה על הדש, שערות חתול שדבוקות לאחוריים או לברכיים כי לא טרחו להברישן. ואיזה פיזור נפש חביב או מריר או גם וגם.
לספרניות חיים נסתרים פרועים, קעקועים ופירסינג מתחת לבגדים המהוגנים או רק לבני תחרה מעוצבים. הרגלי הקריאה שלהן פרועים לא פחות ולא, הם לא מסתכמים בנעמי רגן האחרון. הן יודעות לצטט, הן מתייחסות לספרים כאל חברים יקרים וכמות פרטי הטריוויה שמסתובבת להן בראש לא תאמן כלל. הן זוכרות בדיוק איזה ספר יושב על-יד איזה ספר בספריה שלהן ומרחמות על פלאת שתקועה לצד פיקו (אבל כלל לא על מקיואן ומקארתי הבעייתיים, שיסבלו זה מחברתו של זה). ספרניות הן מצחיקות ונבזיות ולעולם אינן מדברות על מין אך מי שמיטיב לראות מעבר לחיצי ההערות היובשניות ולא נבהל מהאנדרסטייטמנט, יכול לזכות לבידור לא רע. לספרניות יש תאוות נדודים והרפתקנות מינורית.
לפעמים אני פוגשת ספרנית ממקום אחר והיא כמוני אבל אחרת. אנחנו קורצות אחת לשניה את הקריצה הסודית של אחוות הספרניות  ויודעות.
"חבל שאני אמיתית, אמרה פלורה. היא רצתה להכנס לבית הקטן, ולחיות עם הצעצועים שלה. חבל שאני לא דמות בספר או במחזה, לא שלרובם הדברים מסתדרים מי יודע מה, אלא שאז אפשר היה לכתוב אותי במקום אחר. אכתוב את עצמי במקום אחר, חשבתי, אמציא את הסיפור מחדש באור שונה:" (עמ' 87)
עכשיו אני רוצה להיות חברה של סירי הוסטוט, של השיער הבלונדיני שלה, של החיוורות המקסימה, של הרעיונות הנבונים שמסתובבים לה בראש.  ובכלל,  אי-ההשתדלות  מלאת הפאסון קוסמת במבט ראשון (גם שלישי ורביעי, בסדר), אבל בהצלחה בהשתדלות, ביציאה מאזור הנוחות, בלרצות נורא, בלכתוב את הכאב הזה יש פי מאה. פי מיליון.
 גלגול אסוציאטיבי קשור ולא-
לפני הרבה שנים היתה לי חברה ירושלמית-ניו-יורקית כלל לא בלונדינית. היא קנתה לי את לויתן של אוסטר ונישקה אותי בגיל 17 בעצם הבריח בצורה כל כך טבעית שאפילו לא הובכתי.
כשהיתה צעירה יותר, היא היתה גרסת שנות התשעים של ג'סה.

ביקורת ספר – אשמת הכוכבים

הייזל גרייס וגאס חברים. היא בת 16, הוא בן 18. הוא חתיך הורס, היא נראית כמו נטלי פורטמן. הוא לא יכול להוריד ממנה את העיניים כשהם נפגשים בפעם הראשונה, היא כמעט לא מאמינה שהוא רוצה אותה.

לשמחתי, אף אחד מהם לא ערפד, לא איש זאב ולא בעל יכולות על-טבעיות. לצערי, שניהם חולי סרטן שנפגשים בקבוצת תמיכה לילדים 'מסוגם'.

הסיפור המלודרמטי הרגיל של 'בחור פוגש בחורה, בחור מאבד בחורה', מקבל מימדים אחרים לגמרי בספר הנהדר שכתב ג'ון גרין ותרגמה ברגישות רנה ורבין.

בתוך הסיוט הסופני של הסרטן, גרין מאפשר לזוג שלו לחוות נערות רגילה כמעט לגמרי, להתאהב, להתלבט, לשחק בלי סוף משחקי מחשב ולחשוב על ספר כזה או אחר שהוא 'הספר הכי טוב שמישהו כתב אי פעם'. הספר הוא 'כאב מלכותי', שכתב הסופר המומצא פטר ואן האוטן. 'כאב מלכותי' מלווה את הסיפור ומפעיל אותו ואת גיבוריו. אותי הוא זרק הישר לזרועותיו של סלינג'ר או יותר נכון, לאלה של הולדן קולפיד, שמקפיד להשתמש במושג 'כאב תחת מלכותי', לאורך "התפסן בשדה-השיפון." היחס של הולדן לספרים שהוא קורא דומה במידה ליחס של הייזל-גרייס וגם של גאס לספרים החביבים עליהם;

"מה שמלהיב אותי באמת זה ספר שכשאתה גומר לקרא אותו, היית רוצה שהסופר שכתב אותו יהיה חבר טוב שלך, שאתה יכול לתת לו צלצול כל פעם שמתחשק לך. זה אבל לא קורה לעתים קרובות. לא היה אכפת לי לתת צלצול לאיסאק דינסן הזאת. וגם לרינג ארדנר, רק שד.ב. אמר לי שהוא כבר מת." (התפסן השדה שיפון/ סלינג'ר, עם עובד עמ' 24).

הסרטן, בין שהוא גיבור שותק ולפעמים מקלל, מבכיא או מצחיק מאד בספר, הוא גם מקדם עלילה נהדר. בזכותו מקבלים צ'ופרי סרטן, כמו קרן המשאלות לילדים חולי סרטן. אחרי שמתברר לו שהיא בזבזה את המשאלה שלה; "הייזל גרייס!" הוא צעק. "את לא השתמשת במשאלה היחידה שלך לפני המוות כדי לנסוע עם ההורים שלך לדיסני וורלד!" "כולל אפקוט סנטר," מילמלתי. (עמ' 79), גאס משתמש במשאלה שלו כדי לטוס יחד עם הייזל לאמסטרדם, לפגוש את הסופר הנערץ ולשאול אותו את שאלת מיליון הדולר – מה קורה לדמויות אחרי שהספר נגמר. הגיבורה מין הסתם מתה, אבל הדמויות האחרות הרי ממשיכות, האם אמא שלה התחתנה עם הנוכל השרמנטי? וחיית המחמד שלה? גם כאן, השאלה מתכתבת עם השאלה של הולדן קולפילד – לאן הברווזים עפים כשהאגם בסנטרל פארק קופא.

הלבטים של בני השש-עשרה בכל תקופה, בכל מצב גופני ותודעתי הם דומים.

האהבה אותה אהבה והתשוקה אותה אחת.

הצער וההתרגשות נחווים בעוצמה שהיא עצמה מרגשת את הקורא, בשל הניסיון להיות מבוגרים ולדבר בז'רגון מסוים שמתוכו, כמו מתוך בד מתוח מדי, יוצאים אניצי כנות ילדותית כובשת.

מתחילת הספר ברור גם לדמויות וגם לקוראים מה יעלה בגורלן, זה לא שפתאם יקרה נס די אקס אמי וישנה את המצב לטובתן. אבל בתוך המצב החולני, ההתבגרות היא רגילה למדי. הקונפליקטים מול ההורים, הצרכים החברתיים, העובדה שאין צ'ופר סרטן שימנע מהחברה שלך לזרוק אותך.

אני לא אוהבת לפלח ספרים לפי קוראים יעודיים. ספר טוב הוא ספר טוב, כזה שגם בת 15 וגם אמא שלה יוכלו לקרא בהנאה זהה (לא תמיד מאותם פרטים, אבל מילא, אי אפשר הכל), הייזל רואה את המבוגרים סביבה, את הוריה ואת הוריו של גאס – קצת זקנים אבל עדיין צעירים מספיק כדי להמשיך לחיות חיים מלאים אחריה. העיניים של הייזל גרייס, הן העיניים שכל הורה היה רוצה שיהיו  לילדיו, כאלה שיראו אותו לא רק כהורה אלא גם כאדם בפני עצמו. היופי בספר הוא שהיכולת של הסופר לתת גם להורים עיניים שיראו את הילדים החולים שלהם, לא רק כילדים חולים אלא כאנשים צעירים בזכות עצמם.

ג'ון גרין, תלמיד טוב של סלינג'ר, כותב כאב ואהבה במילים יומיומיות, מצחיקות ועצובות, לפעמים עלובות מאד ולפעמים מעוררות השראה, כי גם הכאב וגם האהבה הם יומיומיים, מצחיקים, עצובים, עלובים ומעוררי השראה.

אשמת הכוכבים/ ג'ון גרין, הוצ' הכורסא, ידיעות ספרים 286 עמ'

 

 

ועוד כמה ספרי מחלות קשות שאינם כאלה כלל וכלל וכל אחד מהם הוא עולם עשיר ונפלא לכשעצמו –
היינו יכולות לנסוע/ מעין רוגל

לפני שאמות/ ג'ני דונהאם

אמנות נהיגת המרוצים בגשם/ גארת סטיין

ומעולם אחר לגמרי –

צל הימים/ בוריס ויאן

שלושה חברים אריך מריה רמרק


החיישנית

העדינות של דויד פואנקינוס הוא ספר איקאה, יכול להתאים בכל סלון על כל מדף מורכב עצמית בצבע לבן או בצבע עץ (הנועזים ממש ישימו אותו על מדף אדום לא לוהב מספיק).
מראש ידעתי שהוא כזה.

ספר שקוראים תיק-תק, מניחים בצד או תורמים לספריה. ספר שמוצא חן ולא משאיר שום טעם לוואי, לא רע אבל גם לא כזה להתרפק עליו.

כמה משפטים על מה שאני חושבת על הספרות והקולנוע הצרפתים העכשוויים –
הצרפתים גאים באינטלקט הקטן שלהם. יש להם יומרה והם לא מוכנים שמי שזה לא יהיה לא ישים לב ליומרה שלהם.
לעולם הם ידחסו, גם בקומדיה הכי שולית ומתקתקה, משהו ממחלקת הביזאר, סתם ככה, כדי להראות שהם יכולים.
הם משמימים ביומרה שלהם שאינה ממולאת במאום, אפילו פרנסואה אוזון, יקירי, משמים לרגעים יותר ממקסים.

מצד שני, הכל מוגש נכון, נראה נכון חיצונית, מדובר או כתוב נכון. יש בזה קסם, אני לא אומרת שלא, אבל אז באה איזו אודרי טוטו עם הפרצוף החמודיד שלה ואת לא מאמינה למילה שיוצאת לה מהפה.
אז למה בכל זאת קראתי את העדינות של דויד פואנקינוס וגם חיבבתי אותו? בגלל התרגום, יותר נכון, בגלל לי, המתרגמת.
ה

יא מוכשרת ויפה ופניה גלויות וכנות. אני אוהבת אנשים כאלה, עם פנים גלויות. החיבה הצרפתית שלה ידועה לי. לשנסונים מרירים-מתוקים, לגברים בלמונדואיים עם אף גדול, להתנהלות הסקסית-יומיומית שאף אחד אינו מוכשר בה כמוהם. אני לא מכירה את ההתנהלות היומיומית של לי, הייתי רוצה לדמיין אותה לעולם בבגדים נשיים חובקים ובליפסטיק אדום, שיער סמיך ובהיר והתנהלות של מלצרית על סקטים – מתגלגלת בין שולחנות ומלהטטת בצלחות מטאפוריות בביטחון קליל. יש משהו בהתנהלות שלה שהוא חיישני . איזו מילה יפה זאת חיישני (את הלל, בכורי היפה אני מגדירה כך עוד מתינוקות).

אני לא יודעת עד כמה 'העדינות' הוא ספר מעודן באמת, קראתי אותו בשישי עצל בגן השושנים בעוד ילדי והכלבה מפזזים סביב בשמש אחר צהריים אלכסונית (או כך לפחות אני בוחרת לתאר את הסיטואציה, שכן זו האמתית שהתרחשה באותו אחר צהריים היתה אמנם יומיומית, אבל עלי שרתה מועקה הורית כלל לא אוורירית), הוא כאילו מעודן ואני לא יכולתי שלא לתהות האם השם הוא סוג של אירוניה-פוסט-פוסט מודרניסטית. אבל כאמור, לא קראתי אותו בגללו, קראתי אותו בגללה. בגלל התרגום היפה והמדויק של לי. אני יכולה לנחש את הדיוק, לאו דווקא טקסטואלית, אלא הדיוק של הרגש, של הניואנסים, של הצרפתיות החמקמקה שעושה עם הגיבורים חסד גדול ממה שמגיע להם. שלוקחת את הגחמנות או את הפאסיביות המעצבנת שלהם והופכת אותן לקסם קטן. התרגום שלה הוא חיישני כמוה, נוגע ביד יבשה ומבושמת, לא חזק מדי, לא מרפרף, לא פורע מילים ואת יודעת ששם בדיוק היד הזאת צריכה להשאר. לאחוז משפט, לכסות פסקה, לחפון ולהפוך לחן את מה שהוא סתם.

לי ואני חולפות במסדרונות מקבילים כבר שנים, במציאות חלופית היינו בטח חברות טובות או דווקא שתי תיכוניסטיות שמודדות זו את זו מפינות הפוכות בחצר, מסמנות בלי להתקרב. במרחב הוירטואלי קל כל כך לרחרח עכוזים, המחמאות פשוטות יותר, הפלירטוטים ההדדיים קורים מעצמם. חלוקת המחמאות שלי כשזה נוגע למישהי שאני אוהבת מראש אולי אינה חיישנית כלל, אבל היא טבעית ומתבקשת.

העדינות/ דויד פואנקינוס, כתר, הסדרה לספרות יפה. תרגמה מצרפתית: לי עברון-ועקנין, 176 עמודים


פרידה ממוריס סנדק

איך שמוריס מת חשבתי על נטע, האמת היא שהיא הסתובבה אצלי כבר כמה ימים קודם לכן, כשאדם מת וידעתי שהיא בטח נעצבת על מותו של המוכשר והפרוע ואז פתאם גם מוריס. נזכרתי בפוסט יפה שהיא כתבה פעם על 'ארץ יצורי הפרא' שביים ספייק ג'ונז.
נטע תמיד רואה הכל בעיניים מפוקחות מאד אבל לא חפות מרומנטיקה שהיא כנראה משהו שמשותף לשתינו.
חבל שהיא לא כותבת עכשיו בשום מקום. ביקשתי את רשותה להעלות את הפוסט החכם שלה אצלי והיא הסכימה לי בלארג'.

28 DEC 2009

פראים

אהבתי מאוד את “ארץ יצורי הפרא” של ספייק ג’ונז. אני בכלל לא חושבת שזה סרט לילדים. זה עיבוד למבוגרים של ספר ילדים. רק מבוגרים יקלטו מיד שארץ יצורי הפרא שאליה מגיע מקס היא ממלכת המבוגרים, ולא סתם ממלכת המבוגרים אלא ארץ המבוגרים ביום רע במיוחד. יום שבו כולם מתלוננים, מייבבים, מרירים, ציניים, תחרותיים, מניפולטיביים ופאסיבים-אגרסיביים. מה שמלבב במיוחד לגלות הוא שגם למפלצות (כלומר למבוגרים) יש מפלצות משל עצמן: למשל, עצב, צער ובדידות. והם מוכנים להמליך עליהם את מקס למלך אם רק יבטיח לעשות אותם מאושרים ולגאול אותם מהבדידות, העצב והצער שלהם. ככל שאני חושבת על זה יותר, אני חושבת שהסרט הזה הוא חתיכת סרט רדיקלי. אני מכירה לא מעט מבוגרים שיעדיפו לשתות חלב עקרבים לפני שהם יודו שהם הביאו ילדים לעולם – והמליכו אותם למלכי עולמם – בגלל הפחד מכאב ומבדידות. בגלל שהם חושבים שילדים יהפכו אותם למאושרים. כמה הרבה אנחנו מניחים לפעמים על כתפיהם הצרות של הילדים. אז מי פה בדיוק המבוגר האחראי ומי הילד?
אנחנו אולי מציבים לילדינו גבולות, אבל ילדינו מציבים בפנינו מראות, והן מדויקות מאוד ולא פעם גם אכזריות. במידה רבה זה גם מה שהסרט הזה עושה.
כשמקס אומר בנקודה מסויימת ליצורי הפרא שחבל שאין להם אמא, זה משפט שאין לו שום זכר בסיפור המקורי של מוריס סנדק, אבל זה משפט שיש לו זכר ועוד איך ב”פיטר פן” של ג’יימס ברי וארץ הילדים האבודים שלו. גם פיטר פן – וגם אליס בארץ הפלאות, אם כבר נמצאים בסביבה – הם במובהק ספרים שמשום מה נחשבים לספרים לילדים, אבל רק מבוגרים מסוגלים להבין באמת ולהתמודד עם התוכן שלהם (שגם הוא לא ממש נעים).
חוץ מזה העיצוב והצילום של הסרט מרהיבים. הם מדגישים את האיכות המלנכולית, המוזרה והאפלולית שלו. גם הפסקול מקסים, אבל זה לא ממש מפתיע כשמדובר בספייק ג’ונז. אבל אני בעיקר חושבת על התפקיד המכריע שהיה לדייב אגרס, שלקח ספר ילדים קלאסי שיש בו לא יותר מ-18 משפטים קצרים ותמציתיים, והפך אותו לכזה סרט יוצא דופן.