קטגוריה: שירה

זן

 

 

לפני כמה בקרים, כשנהגתי בדרך לעבודה, התנגן השיר של לאה גולדברג שאני הכי אוהבת (טוב, לא הכי, איך אפשר הכי? ומה עם ו.. וגם)? אז אולי לא השיר שאני הכי אוהבת, אבל זה שאני הכי מבינה, זה שנכתב עלי, שפרוש עליו דוק ניהיליסטי, מרים כתפיים של "ככה זה."
זה מכבר אין איש מחכה לי שם.
ואם אין ים, הרי אין גם ספינה.
הדרך קצרה. החוג צומצם.
ובכן מה?
עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה.
 
שרתי עם אושיק לוי ואז זה היכה בי.
לא הרגשתי כך כבר זמן רב מאד-מאד.
לא שמיליו אינן נכונות עבורי יותר, לא שמשהו מהשיר הזה הוא לא האמת הצורבת והמרירה של היומיום הקיומי, אבל חודשים שלא התעוררתי בבקר ואמרתי לעצמי בלגלוג עצמי או באי חשק  "ובכן מה?"
אחרי מותי עוד יהיה משהו בעולם.
מישהו יאהב מישהו. מישהו ישנא.
הדרך קצרה. החשבון לא הושלם.
ובכן מה?
עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה.
חכמת הזן שהיא אני, מרימה אגודל בהערכה: "את חיה בהווה. את חיה את מה שיש לך בזמן נתון ואת מלאת שמחה ותודה. מהנקודה הזאת יכולים לקרות רק דברים טובים."
שלא תהיה טעות, אני עדיין רוצה לדעת מה יקרה בעמוד הבא, אבל אני כבר לא נואשת ומוכנה לחכות בסבלנות. יותר מזה, אני מספיק גדולה לכתוב אותו בעצמי ולא לחכות שהוא יכתוב את עצמו. לא לחוץ לי לפתוח את הספר מהסוף ולקרא קודם כל את העמוד האחרון.
הטל נופל, ערב צונן על פני.
על פרשת הדרכים הקרובה אותה תחנה.
מחר אני אתעורר ואפקח את עיני –
אלוהים אדירים.
עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה.
אני לא נאיבית, אני יכולה לכתוב מיליון פרקים, מיליון תסריטים מפורטים. אני יכולה לחשוב את המחשבות הנכונות ולחיות חיי זן מנחמים ומרגיזים ועדיין לא יהיה לי הפרק הספציפי. דפים יקרעו ויתעופפו באויר, מילים ימחקו, אני אהרוג דמויות על ימין ועל שמאל באכזריות מוחלטת ואתעלל בעצמי באלימות מלאת כוונה.
נכון לעכשיו הדרמה שלי מאופקת ונאה, עטופה סט לנז'רה מתחרה.
חכמת הזן שהיא אני אומרת: "אם אין איש מחכה לי שם, אז לא." אבל הוא מחכה.
מודעות פרסומת

לו ריד

לו ריד מת.

לפעמים הצער מקבל את צורת הגיל שבו שמעת את לו ריד לראשונה. גיל עשר למשל, בחדר המשותף לך ולאחים שלך עם המוזיקה שאחיך הבכור שמע בקולי קולות בפטיפון שלו – פרוג רוק משנות השבעים, the who, פינק פלויד וה-doors ואת ברלין של לו ריד.

אמא שלי היתה צועקת מהחדר השני "אני לא יכולה לשמוע יותר את הילדים הבוכים האלה." ובאמת, היום גם אני לא יכולה לשמוע אותם. למען האמת, לא שמעתי את ברלין במלואו המון שנים. פה ושם I’m gonna stop wasting my time, אבל בטח בלי ילדים בוכים ומשאלת מוות לא פתורה.

באוסף שירי הספונג'ה של שישי בצהריים בקיבוץ, כיכב טרנספורמר (ביחד עם ה-white album ועם ג'אז של קווין), עם שיחת הטלפון הניו-יורקית, הלוויינים (כמה התרגשנו במועדון בקיבוץ כשבונו ולו שרו אותו יחד ב92'), וווישס, השיר של ב.

השיר של לו ריד שאני הכי אוהבת הוא magic and loss.

יצירת אמנות טובה היא כזאת שכל אחד יכול למצא בה את עצמו וברגעים שונים בחיים גם המשמעות של היצירה משתנה ומקבלת פנים אחרות יחד עם האדם שמתבגר ומשתנה איתה. השיר הזה הולך אתי מאז שיצא לראשונה והוא סיפק לי תובנות וניחומים. There is a bit of magic in everything and then some loss to even things out  אולי נשמע פשטני אבל במקום נמוך מאד בחיי הוא נתן לי רשות לגבוה ולצוף, ואישר לי שיש זכות ללהיות גם אם לא בשיא, גם אם לא הכי-הכי, זאת זכות שצעירים לא תמיד מבינים.  הוא נתן לי תקווה קטנה בימים כהים ואי אפשר לא להתעצב על לכתו של מישהו שנותן לך מתנות  גם אם לא ביודעין. לו ריד היה נבון ויצרי ועם יופי של קול ושרירי קיבורת.


שיר

Homework / Allan Ginsberg

If I were doing my laundry I'd wash my dirty Iran
I'd throw in my United States,
And pour on the ivory soap,
Scrub up Africa, put all the birds and elephants back in the jungle,
I'd wash the Amazon River and clean
The oily Carib & Gulf of Mexico
Rub that smog off the North Pole,
Wipe up all the pipelines in Alaska,
Rub a dub dub for Rocky Flats and Los Alamos,
Flush that sparkly
Cesium out of Love Canal
Rinse down the Acid Rain over the Parthenon & Sphinx,
Drain the sludge out of Mediterranean Basin & make it azure again,
Put some blueing back in the sky over the Rhine,
Bleach the little clouds so snow return white as snow,
Cleanse the Hudson, Thames & Neckar,
Drain the Suds out of Lake Erie
& then I'd throw big Asia in one giant load & wash out the blood agent orange,
Dump the whole mess of Russia & China in the wringer,
Squeeze out
Put the planet in the drier & let it sit 20 minutes or an aeon till it came out clean