קטגוריה: תרבות

אני אוהבת רק מה שאני אוהבת – איים בזרם

shit," Willie said. "You never understand anybody that loves you
קראתי את איים בזרם בפעם הראשונה בגיל 18, בקיבוץ ההוא בדרום. כשחזרתי לירושלים הוא בא אתי, שבת סגרירית, אוקטוברית, המיטה שלי מתחת לאדן החלון הרחב והספר עליו. בדרך כלל אני הקראנית הכי מהירה במערב, אבל את איים בזרם קראתי לאט-לאט מההתחלה, כדי לבלוע כל מילה, כדי לשים לב לכל פרט. כדי להתאהב בתומס הדסון, כמו שידעתי שיקרה עוד לפני שפתחתי את הכריכה בפעם הראשונה.
ממרחק של שנים, אני לא מאוהבת בתומס הדסון אפילו מעט, אני לא מאוהבת באף גבר של ארנסט המינגווי ובטח שלא בו עצמו, הרי אין לי חיבה לגברי אלפא ומעולם לא היתה לי.
לקסם מילולי לקוני, בורא עולמות בכמה מילים מדויקות ויבשות, תמיד היה. לעמוד על קצות אצבעות, להציץ מעבר לגדר קצת גבוהה מדי ולנסות לקלוט בעיניים ובלב את מה שמעבר למילים, בין השורות, כל מה שלא נאמר חזק ממה שכן. מה החכמה בעצם לתת לקוראת לפענח לבד, רוצה – תכתוב, לא רוצה – אל.
אצל המינגווי המסה הלא מדוברת כבדה יותר מזאת שכן, והיכולת שלו להעביר עולם שלם בפערים הבלתי מדוברים היא גאונית.
נדמה לי שאצלו התחלתי לאהוב פערים. את מה שנתפס כדבר-מה ומתקבל בסופו של מסע כדבר-מה אחר. איך אחד רואה ואיך השני, מה הסיפור הפרטי של אחד שכלל לא משחק תפקיד אצל מישהו אחר.
אולי זאת אנוכיות המינגוואית שגורמת לגיבורים שלו להיות עיוורים לחלוטין אל מי שמולם, נדמה לי שהוא עצמו התמחה באנוכיות בלתי רואה. אני מעדיפה לחשוב שזאת היכולת שלו לקחת רק נקודה אחת אצל הדמות שלו ולהראות אותה בדרך שתשאיר לדמויות שמולה מרחב תגובה נפשי שאותו ישתוקק הקורא למלא.
האם הוא היה כלכך מתוחכם ועשה זאת במודע? האם הוא דאג לדמויות האחרות שלו? האם הוא חיבב אותן בכלל או רצה שיהיה להן טוב? הקוראת שהיא אני כיום, אוהבת סופרים שדואגים לדמויות שלהם, שרוצים שיקרו להן דברים טובים, שחשוב להן שהסבל לא יהיה לריק. ברור לי שלהמינגווי זה לא שינה כלל, הוא לא ראה אותן ממטר, לא את תומס, הגיבור שלו ולא את הלוויינים שהקיפו אותו. סתמיות מעצבנת – מחושבת היטב ומתסכלת נורא.

הרבה שנים לא קראתי את איים בזרם, הוא כמו אהבה ראשונה על כל כאבי הלב שבה ועל הרגשות המוקצנים והמופרזים. גברי מאד, מלחמתי, קאובואי, קשוח ורגיש וגורם להרמת גבות של "נו, באמת." אבל אני יודעת שכמו אהבה ראשונה, אם אחזור לקרא אותו שוב, הנוסטלגיה תסחוף אותי וגם אם לגמרי לא ארצה ישבר לי הלב בגלל תומס הדסון הבן-זונה עם הצ'ארם הבלתי נגמר.

שיר מריר לחמישה במרס


זן

 

 

לפני כמה בקרים, כשנהגתי בדרך לעבודה, התנגן השיר של לאה גולדברג שאני הכי אוהבת (טוב, לא הכי, איך אפשר הכי? ומה עם ו.. וגם)? אז אולי לא השיר שאני הכי אוהבת, אבל זה שאני הכי מבינה, זה שנכתב עלי, שפרוש עליו דוק ניהיליסטי, מרים כתפיים של "ככה זה."
זה מכבר אין איש מחכה לי שם.
ואם אין ים, הרי אין גם ספינה.
הדרך קצרה. החוג צומצם.
ובכן מה?
עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה.
 
שרתי עם אושיק לוי ואז זה היכה בי.
לא הרגשתי כך כבר זמן רב מאד-מאד.
לא שמיליו אינן נכונות עבורי יותר, לא שמשהו מהשיר הזה הוא לא האמת הצורבת והמרירה של היומיום הקיומי, אבל חודשים שלא התעוררתי בבקר ואמרתי לעצמי בלגלוג עצמי או באי חשק  "ובכן מה?"
אחרי מותי עוד יהיה משהו בעולם.
מישהו יאהב מישהו. מישהו ישנא.
הדרך קצרה. החשבון לא הושלם.
ובכן מה?
עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה.
חכמת הזן שהיא אני, מרימה אגודל בהערכה: "את חיה בהווה. את חיה את מה שיש לך בזמן נתון ואת מלאת שמחה ותודה. מהנקודה הזאת יכולים לקרות רק דברים טובים."
שלא תהיה טעות, אני עדיין רוצה לדעת מה יקרה בעמוד הבא, אבל אני כבר לא נואשת ומוכנה לחכות בסבלנות. יותר מזה, אני מספיק גדולה לכתוב אותו בעצמי ולא לחכות שהוא יכתוב את עצמו. לא לחוץ לי לפתוח את הספר מהסוף ולקרא קודם כל את העמוד האחרון.
הטל נופל, ערב צונן על פני.
על פרשת הדרכים הקרובה אותה תחנה.
מחר אני אתעורר ואפקח את עיני –
אלוהים אדירים.
עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה.
אני לא נאיבית, אני יכולה לכתוב מיליון פרקים, מיליון תסריטים מפורטים. אני יכולה לחשוב את המחשבות הנכונות ולחיות חיי זן מנחמים ומרגיזים ועדיין לא יהיה לי הפרק הספציפי. דפים יקרעו ויתעופפו באויר, מילים ימחקו, אני אהרוג דמויות על ימין ועל שמאל באכזריות מוחלטת ואתעלל בעצמי באלימות מלאת כוונה.
נכון לעכשיו הדרמה שלי מאופקת ונאה, עטופה סט לנז'רה מתחרה.
חכמת הזן שהיא אני אומרת: "אם אין איש מחכה לי שם, אז לא." אבל הוא מחכה.

וודו דולס

לפני המון שנים קראתי ספר של אליס הופמן, קראו לו 'הרקיע השביעי' ולפי העטיפה שלו הוא נראה כמו רומן רומנטי סוג דלת. הוא היה שנון, מקסים, והיתה בו גיבורה קלישאית ונהדרת ממש שעשתה קסמים קטנים, לאו דווקא מזיקים אבל מעט נבזיים. לילה אחד היא הכינה בובת שעווה קטנטונת ולא עשתה לה כלום כמעט, רק גרדה רבע מילימטר מכפות רגליה. בבוקר הילד הנוראי שהתבריין לילד שלה  באופן קבוע, נמך. רק טיפטיפונת, לא משהו ששמים לב אליו במבט ראשון או שני, אבל הכל השתנה, האטיטיוד שלו השתנה והביטחון הבריוני המרושע שלו אבד גם הוא. הוא נשאר סתם ילד קצת נמוך ומלא שפתאם כולם ראו אותו בגובה העיניים, או אולי הוא ראה אותם פתאם בגובה העיניים.

כל הזמן אומרים לי לפרסם. תתחילי לשלוח להוצאות, תתחילי לשלוח לחמך על פני המים, תתחילי  לשלוח מילותייך – בבלוג, בדואר, במייל, ברשת. המחשבות שלי על עולם הספרות מסובכות ולא תמיד אופטימיות. עולם הספרות הכתוב על נייר לא מת ולא ימות במהרה (ואחרי האפוקליפסיה הוא כמובן יהיה מה שישאר וישרוד, זה או חזרה לקירות המערות בפחם , בגיר צבעוני ובדם של חיות). הוא משנה את פניו והולך למקומות אחרים יחד עם הסיפוקים המהירים שהקוראים דורשים, יחד עם השפה המרודדת, יחד עם הכתיבה המגזינית שמתיימרת להיות ספרותית (לא רק בספרות מקור, בספרות בכלל), יחד עם התהיה הקיומית בהחלט מה זה מעניין ואת מי ומה לי ולאיזשהי עשיה שאינה חתרנית כי אם מיינסטרימית ומחפשת הכרה.

ישנו עוד גורם. אהבה. אני מאוהבת בדמויות שלי עד מעל לראש. הן באות אתי לכל מקום כבר שנים ואין לי שום חשק לשחרר אותן ולתת להן חיים ועצמאות. הן כבולות אלי בחוטי משי. כולנו לוקות בסינדרום הרסט הדדי – הן לא היו הולכות לשום מקום גם לו היו משוחררות, ואם הן היו הולכות, הייתי רצה אחריהן 'חכו לי, חכו לי.' אני עושה בהן קסמים קטנים כמו בבובות שעווה: מאריכה גפיים, מתלתלת שיער, מאכילה ומלבישה, נותנת להם חיי מין מפתיעים וכלכך הרבה מבטים וניואנסים גופניים שאני לא חושבת שיכולים לעניין מישהו חוץ מאותי ומהן. כל מה שמעניין אותי הוא לשחק באנדרטון, באנדרסטייטמנט, בוייב התת קרקעי שגורם למישהו לעשות דברמה. המעשה עצמו מוטל בספק ממילא ובקושי מעניין. הדמויות שלי מחליפות את הבובות של ימי ילדותי. הן מראת קסם לחיים שלי וככאלה הן רק שלי. רק. לפעמים אני מזמינה קוראים או אנשים מן החוץ להכנס ולשחק אתי קצת. ספק אם הם יודעים איזה מטעמים אני עושה מדמויותיהם אחרכך. ספק אם הם יודעים כמה אהבה אני מעניקה להם ואיך אני הופכת אותם לשלי לעד. אני מחזירה להן טובה ומשמשת כבובת שעווה לעת מצא, לשה את עצמי וממציאה לי מציאות אלטרנטיבית נדיבה ונאה מאין כמותה.

שיר לעשרים ושלושה במרס, מזג אויר הולם לקרטיב דובדבן


הדברים הקטנים 2. – רוב גורדון

כבר שנים שאין לי רזולוציות לשנים חדשות, לא לעברית ולא לג'נרלית. גם בימי הולדת אני לא מחליטה החלטות גדולות.

הדברים קורים אצלי בקצב שלהם אבל כשהם קורים הם הדבר האמיתי. ויותר מזה, הם באמת קורים. אני לא על מוד ציפיה קיומית או חלילה אמונה קיומית, אני על מוד ידיעה אינדיפרנטית חד-משמעית.

אולי זיככתי סוף סוף את היכולת לא לבחור במקומות הברורים מאליהם, גם זה דורש דיוק. להסתכל בין התפרים האיכותיים, במוך שבורח, בתפר העקום שהתפלק. בניסיון להיות נכון כל הזמן, ובכישלון שחייב להתלוות לזה כי להיות נכון כל הזמן זה הפסד קטן בגזרת השיממון והבינוניות.

אם הייתי גיבור ספר (או סרט, אני יודעת), הייתי רוב גורדון. זה שחי כאן, אבל חי הרבה יותר בתוך הראש של עצמו. זה שנורא-נורא רוצה את הנכון והמדויק והחד-משמעי אבל משנה את דעתו חדשות לבקרים ואין לו שום מושג מה באמת הוא רוצה. זה שאלבומים, ספרים וקולנוע מעניינים אותו יותר מהחיים שם בחוץ ומוצדקים בעיניו הרבה יותר מהחיים שם בחוץ. זה שמנהל שיחות הרות משמעות עם ברוס ספרינגסטין. במילים אחרות – אחד שממציא לעצמו אג'נדות על ימין ועל שמאל כדי שיהיה לו קל יותר לחיות בתוך עורו הנבוך.

אם הייתי גיבור ספר (או סרט וכו'), הייתי רוב גורדון והייתי מדרגת כל הזמן הכל, ממש הכל לפי top five – ג'ינסים, השירים שעושים להתגעגע למשהו שכבר שכחתי, ביצי-עין, ניואנסים של שחקניות בסרטים (במקום הראשון – הנפנוף לאחור של ג'ולייטה מסינה ב'לה סטרדה'). הו! דרוגים בלי סוף!

גם בחיים הקטנים של רוב גורדון צריך לעבור סיבובים שלמים עד שחוזרים לנקודת המוצא הידועה, זאת שהיתה שם תמיד אבל היינו צריכים לצאת לטיול קטן (או גדול), כדי להעריך אותה מחדש ולשמוח בה על אמת.

בשנה הזאת אשכלל  עוד קצת  את היכולת לא להסתכל על הברור מאליו. בסוף יתנו לי איזה פרס על זה או משהו.


לו ריד

לו ריד מת.

לפעמים הצער מקבל את צורת הגיל שבו שמעת את לו ריד לראשונה. גיל עשר למשל, בחדר המשותף לך ולאחים שלך עם המוזיקה שאחיך הבכור שמע בקולי קולות בפטיפון שלו – פרוג רוק משנות השבעים, the who, פינק פלויד וה-doors ואת ברלין של לו ריד.

אמא שלי היתה צועקת מהחדר השני "אני לא יכולה לשמוע יותר את הילדים הבוכים האלה." ובאמת, היום גם אני לא יכולה לשמוע אותם. למען האמת, לא שמעתי את ברלין במלואו המון שנים. פה ושם I’m gonna stop wasting my time, אבל בטח בלי ילדים בוכים ומשאלת מוות לא פתורה.

באוסף שירי הספונג'ה של שישי בצהריים בקיבוץ, כיכב טרנספורמר (ביחד עם ה-white album ועם ג'אז של קווין), עם שיחת הטלפון הניו-יורקית, הלוויינים (כמה התרגשנו במועדון בקיבוץ כשבונו ולו שרו אותו יחד ב92'), וווישס, השיר של ב.

השיר של לו ריד שאני הכי אוהבת הוא magic and loss.

יצירת אמנות טובה היא כזאת שכל אחד יכול למצא בה את עצמו וברגעים שונים בחיים גם המשמעות של היצירה משתנה ומקבלת פנים אחרות יחד עם האדם שמתבגר ומשתנה איתה. השיר הזה הולך אתי מאז שיצא לראשונה והוא סיפק לי תובנות וניחומים. There is a bit of magic in everything and then some loss to even things out  אולי נשמע פשטני אבל במקום נמוך מאד בחיי הוא נתן לי רשות לגבוה ולצוף, ואישר לי שיש זכות ללהיות גם אם לא בשיא, גם אם לא הכי-הכי, זאת זכות שצעירים לא תמיד מבינים.  הוא נתן לי תקווה קטנה בימים כהים ואי אפשר לא להתעצב על לכתו של מישהו שנותן לך מתנות  גם אם לא ביודעין. לו ריד היה נבון ויצרי ועם יופי של קול ושרירי קיבורת.


חברים לרגע חברות לנצח

בפעם הראשונה שבה הייתי בלונדון לא שבעתי מחנויות הספרים.
חזרתי לארץ עם ערמות של נייר.

זאת היתה השנה שבה הכרתי את הרוקי מורקאמי, קניתי למי שהיה אז בן זוגי את The Wind-Up Bird Chronicle, ושנינו קראנו אותו יחד והתענגנו (ונגעלנו), עד כלות. מאז חלפו ספרים רבים של מורקאמי במערכת שלי ושל ההוא שהיה אז בן זוגי, את חלקם אהבנו נורא, את חלקם פחות ופחות עד שהאחרון שלו בחורף לפני שנתיים, כיבה בי כל שביב של אהדה והקסמות שהיה בי אי פעם כלפיו והותיר רק בחילה ודחיה מהזן שלא עושה חשק להמשיך ולקרא (גם אצל ההוא שהיה בן זוגי, אגב, לפחות בזה אנחנו מתואמים).

באחת הערמות בחנות ספרים גדולה בואכה ראסל סקוור, היתה מונחת גם בריג'יט ג'ונס, ההיא המעט שמנמנה, עם הפה המטונף והמחשבות הילדותיות שרק רוצה להאהב. זאת היתה תקופה שהתאמצתי בה בכל כוחי לצרוך רק תרבות מהותית, משנת חיים, אינטלקטואלית במוצהר (אני נעה של הקו האינטלקטראשי מאז ומעולם בלי שום מדד או מידור. יש תקופות שבהן אני שוקעת רק בעניין אחד וממצה אותו ואחרות שבהן אני מתפרשת וצורכת בפרהסיה כל מה שעובר לי מול העיניים). חשבתי שזה צ'יק-ליט גנרי ואספתי אותו אל שקיתי. לא ידעתי שאני נתקלת בתרבות מהותית, משנת חיים, ובדמות שתלווה אותי עד לתוככי גיל הארבעים שלי ושלה.

 אגב, לא היו אז צ'יק-ליטים גנריים, הלן פילדינג היא-היא מבשרת הצ'יק-ליטים כמו שאנחנו מכירים אותם כיום. למהפכה שהיא עשתה בתפיסת הגיבורה של הקלילונים האינטליגנטיים, קדמו נורה אפרון מסוף שנות השבעים והשמונים ו.. זהו? אפשר להכליל גם את עירית לינור שהשכילה בתחילת שנות התשעים לכתוב את 'שירת הסירנה', קלילון אינטליגנטי ומבריק ולתת את הטוויסט שלה לספרות העברית ולגיבורות הרומן-רומנטיות שלא היו נפוצות אז בעברית.

תמיד מדהים לחשוב איך משהו שהיה חלוצי ברגע מסוים, הפך להיות נפוץ ויום-יומי מהר מאד. מה שהיה תופעה יוצאת דופן הופך להיות 'אה, אם היא יכולה, למה אני לא?' ומביא להצפה של סופרות צעירות ששואפות להצלחה הג'ונסית, רובן בלי המתיקות הנואשת והשנינות של המקורית.

כמה שנים אחרכך הייתי שוב בלונדון, עם אותו בן זוג.

בדיוק יצא הסרט הראשון של בריג'יט ג'ונס עם קולין פירת' חסר השפתיים (שברור שאינו יודע לנשק היטב), ועם יו גרנט המפלבל בתפקיד מלבב. ההיה זה הקולנוע הלונדוני עם כוס בירה (מזכוכית) וסוכריות ג'לי-בלי בצהריים? או הצפיה הזוגית הרומנטית בגיבורה החביבה עלי ברגע נתון? אין לי מושג, לפעמים אני חוזרת בראש לצהריים האלה ואוהבת את כל מה שקשור לסיטואציה. עד היום זה אחד הסרטים שאני הכי אוהבת, צופה בו בחיבה רבה ומדקלמת קטעים שלמים.

מהערמות בחנות הספרים המבלבלת, דגתי לבן-הזוג אתnumber9dream , הנהדר של דיוויד מיטשל, מי שמלווה אותי (ואותו), עד היום כאחד הסופרים המעניינים. אחד שעושה את מה שהוא צריך ורוצה ולא חושב על מה מישהו היה מעוניין לקרא ממנו. הוא לא קל ולא סימפטי, אבל יש לו אהבה אמיתית לדמויות שלו (מה שאין למורקאמי), ואחריות כלפיהן (מה שלגמרי אין למורקאמי). הוא אנושי. Cloud atlas של הוואושבסקים, מבוסס על ספר שלו, והוא אחד הסרטים הנהדרים והפחות מוערכים שיצאו בשנה שעברה.

עוד אחד שמשך את עיני היה hotel world של אלי סמית. אני אוהבת ספרים שיש בהם רוחות. לא אפרוש כאן את התאוריה שלי על רוחות, אבל יש לי פסנציה קטנה כלפיהן. לא ידעתי שאני פוגשת במקרה את החברה החדשה שלי (ואיזה נסיעה מוצלחת זאת, שבה פוגשים חברה ותיקה ומכירים שניים חדשים).

כתבתי על אלי סמית בעבר, היא הסופרת שאני הכי אוהבת. את השפה שלה, את משחקי הזהות שלה, את העיסוק שלה בכל חומר אנושי כאילו הוא פלסטלינה. את הצורך לחזור ולקרא שוב משפטים שהיא כותבת כי 'רגע, באמת כתוב ככה?' היחידה שאני יכולה לחשוב עליה שכותבת כל כך קל וכל כך כבד בוזמנית היא מרגרט אטווד, אבל היא מכיוון אחר. את המילים שלה שעושות לי לסגור ספר ולרצות לקרא אותו מחדש. למילים שלה יש מרקם וריח וטעם. 'המקרית' הוא אחד המקוריים ואוסף בתוכו כמה מהדמויות שאני הכי אוהבת בספרות העכשווית. גם דמויות חברות (למרות שאני לא בטוחה כמה אני באמת רוצה כאלה חברות), וגם הסופרת.

כמה מלהיב, אם כך, היה לגלות אתמול בערב (גיליתי זאת כבר קודם, אבל רק אתמול החלטתי לרכוש בנייר ולא בקינדל), ספר טרי של אלי סמית ואת בריג'יט ג'ונס החדש המריר-מתוק-מצחיק קצת מבוגר ומתאים לי בדיוק-בדיוק.

זאת לא ממש סגירת מעגל. המעגלים לא נסגרים בספרים או בקריאה, מקסימום מתערבלים זה בזה, בזכרונות וברגשות שהם מעוררים. בין החברות שלי יש מקום של כבוד לכתובות ולכותבות גם אם זאת חברות חד-צדדית מטופחת בקפידה.