אני אוהבת רק מה שאני אוהבת – ילדים

חברה אמרה לי – אני אוהבת לשמוע אותך מדברת על הילדים שלך, את רואה אותם כמכלול, ואת מבינה את המורכבות של אופיים בלי שיפוטיות. כי ככה הם. ויותר מהכל, את אוהבת את בני האדם שהם לא רק הילדים שלך, אלא את מי שהם.

בכורי הוא הלב שלי, אני מכירה אותו מהרגע שנהרה ואני גבהתי בעשרה סנטימטרים של עונג. מהרגע שנושק על שפתי הפג הדובדבניות שלו (שלא השתנו בכלום מאז, גם לא בצבען), כשבקע. היצור החיישני, עדין הנפש, הרטנן והקולי עד אימה, זה שיכול להסתכל דרכך בלי להתבלבל בכלל ולאבחן אבחנות דקיקות ושנונות. שנולד עם חוש הומור מוחץ ועם עקשות מתסכלת לפרקים. כל כולו גבעוליות גמישה ופרופיל מתוק שיושבים על עמוד שידרה מטיטניום – קל וחזק.

העיניים של הילד הזה רואות דברים שאף אחד אחר לא, הוא קולט פרטים וממפה סיטואציות בדיוק מרשים ורק אחר כך הוא פועל. הצד השני של יכולת ההתבוננות המדויקת הוא מודעות יתר שעולה לו בהרבה כאבי לב. אני מקווה שהוא נמלט מהקללה המשפחתית המשתקת, זאת שמתפשרת על רק מה שבטוחים שיודעים במקום האמיצה והמתנסה ופורצת הדרך (האישית, האישית).

אני מסתכלת בו בפליאה, ביופי המציף הזה, אני רואה בו את אביו ואותי לפרקים, ואני רואה את האוטונומיה הקטנה שהוא. על סף גיל ההתבגרות עם אופי נוח ומתוק אבל גם נחרץ מאד ובלתי כפיף כלל במה שחשוב לו. בדיוק כמו שהיה כתינוק, בדיוק כמו מי שהוא.
יש לו הצחוק הכי מקסים בעולם ובכי שאני לא מסוגלת לשמוע כי הוא מציף בי משהו קדום ומפחיד ונורא. אני לא יכולה להעלות בדעתי שיכאב לו או שהוא יפגע או שמישהו לא יהיה נחמד אליו, לא כי הוא מושלם אלא כי יש בו משהו כלכך נכון והגון ויפה-נפש. במבי.
יותר מכולנו, על הטי-שירט שלו כתוב "אני אוהב רק מה שאני אוהב" ושום דבר אחר. כלום. אני מסתכלת עליו ויודעת שיום אחד הוא יזקק את הסנוביזם של אביו ושלי לליגה אחרת לגמרי. זה מצחיק ומקסים ומתוק כמו דובדבנים.

שיר לשניים במרס


פרוייקט מרס 2015 – אני אוהבת רק מה שאני אוהבת

המוטו המשפחתי שלנו הוא שאנחנו אוהבים רק מה שאנחנו אוהבים.
זה לא חייב להיות יקר או מתוחכם, לא נדיר או יוצא דופן.
רק הדבר עצמו.
בשביל מישהי ששופכת מילים מסוחררות ומלופפות בקצב של 120 קמ"ש, בלי התחלה ובלי סוף, זרם תודעה בלתי פוסק – הדיוק משחק אצלי תפקיד אקוטי. גם במילים, גם בחפצים, גם באנשים.

אני כותבת (וקוראת), פחות השנה, לא כי יש לי פחות מה לכתוב (או לקרא), אלא כי התפזורת בראשי גדולה יותר. בהגדרה העצמית שלי יש לכתיבה מקום מרכזי, תמיד חשבתי שאם לא אכתוב יכאב לי פיזית ונפשית, והנה דווקא השנה היא לא חסרה לי אני בטוחה שאם הייתי מתיישבת בכוונה לכתוב לא היה קורה שם שום קסם. חסרון הקריאה לעומת זאת, ממש מכאיב לי. עוד יותר מכאיב לי לדעת שהניסיונות שלי שם, מעלים ספרים בינוניים עד מיותרים.

בכל זאת, פרוייקט חודש יום הולדת, להזכיר לעצמי שאני עוד שם – לא רק האישה המעשית שמלהטטת בחמישה כדורים בכל רגע נתון, כי אם גם ההיא שיש לה כדורים מלוהטטים מכל מיני סוגים בראש, והם בדיוק-בדיוק.

 

שיר לאחד במרס

 

 

 

 


זן

 

 

לפני כמה בקרים, כשנהגתי בדרך לעבודה, התנגן השיר של לאה גולדברג שאני הכי אוהבת (טוב, לא הכי, איך אפשר הכי? ומה עם ו.. וגם)? אז אולי לא השיר שאני הכי אוהבת, אבל זה שאני הכי מבינה, זה שנכתב עלי, שפרוש עליו דוק ניהיליסטי, מרים כתפיים של "ככה זה."
זה מכבר אין איש מחכה לי שם.
ואם אין ים, הרי אין גם ספינה.
הדרך קצרה. החוג צומצם.
ובכן מה?
עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה.
 
שרתי עם אושיק לוי ואז זה היכה בי.
לא הרגשתי כך כבר זמן רב מאד-מאד.
לא שמיליו אינן נכונות עבורי יותר, לא שמשהו מהשיר הזה הוא לא האמת הצורבת והמרירה של היומיום הקיומי, אבל חודשים שלא התעוררתי בבקר ואמרתי לעצמי בלגלוג עצמי או באי חשק  "ובכן מה?"
אחרי מותי עוד יהיה משהו בעולם.
מישהו יאהב מישהו. מישהו ישנא.
הדרך קצרה. החשבון לא הושלם.
ובכן מה?
עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה.
חכמת הזן שהיא אני, מרימה אגודל בהערכה: "את חיה בהווה. את חיה את מה שיש לך בזמן נתון ואת מלאת שמחה ותודה. מהנקודה הזאת יכולים לקרות רק דברים טובים."
שלא תהיה טעות, אני עדיין רוצה לדעת מה יקרה בעמוד הבא, אבל אני כבר לא נואשת ומוכנה לחכות בסבלנות. יותר מזה, אני מספיק גדולה לכתוב אותו בעצמי ולא לחכות שהוא יכתוב את עצמו. לא לחוץ לי לפתוח את הספר מהסוף ולקרא קודם כל את העמוד האחרון.
הטל נופל, ערב צונן על פני.
על פרשת הדרכים הקרובה אותה תחנה.
מחר אני אתעורר ואפקח את עיני –
אלוהים אדירים.
עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה.
אני לא נאיבית, אני יכולה לכתוב מיליון פרקים, מיליון תסריטים מפורטים. אני יכולה לחשוב את המחשבות הנכונות ולחיות חיי זן מנחמים ומרגיזים ועדיין לא יהיה לי הפרק הספציפי. דפים יקרעו ויתעופפו באויר, מילים ימחקו, אני אהרוג דמויות על ימין ועל שמאל באכזריות מוחלטת ואתעלל בעצמי באלימות מלאת כוונה.
נכון לעכשיו הדרמה שלי מאופקת ונאה, עטופה סט לנז'רה מתחרה.
חכמת הזן שהיא אני אומרת: "אם אין איש מחכה לי שם, אז לא." אבל הוא מחכה.

רשימות

שנים, שנים שאני נסחבת עם הארגז הזה באוטו. ירוק מפלסטיק, כמו של תנובה. מלא בקלסרים, ספרים, שקיות ומה לא.
לקחתי אותו הביתה, התיישבתי על השטיח ופרשתי את תוכנו סביבי.

קפצו לי שנים רחוקות – 95', 2002, 98'.
הטרודה ההיא, המעורערת לגמרי. יש שם יומן קטן עמוס מלל – עוגת תפוחים, חלומות בלי סוף, שיר של חזי לסקלי ("במקום זה אכתוב לך ברך היא שד עם עצם"), טלפונים ומיילים של אנשים שמסתובבים עד היום במרחב הוירטואלי שלי רחוקים וקרובים. לפעמים קרובים ללב ולפעמים מנותקים לגמרי. מכרים מכשכשים בזנב מרחוק אבל כבר לא ניגשים לרחרח עכוזים. וכאלה שהפכו להיות קרובים יותר ויותר עם השנים והיום הם חלק לא נפרד מהמציאות שלי.
לימודי תסריטאות (איך ההוא נתן לי 95 על העבודה המעולה על האל הארטלי, אבל הדוחה שנראה כמו מזרון ים רכיך לא הצליח להפיק מעצמו נדיבות ציונית מעולם). רישומים קטנים, הלצות פנימיות מטופשות, צרופי מילים ומשפטונים שנדבקו מעצמם.
המון רשימות – מה לבשל, מה לקנות, מה לעשות, מה להספיק, איפה להיות, מה לכתוב, מה לרצות, מה ללבוש, על מה לדבר, באיזו שעה, באיזה תדירות, עם מי, כמה, איך? איך?
דמויות בלי סוף – סקיצות, איורים מילוליים מפורטים. כבר מזמן אמרתי, לו היה מקצוע בהמצאת ואיפיון דמויות, הייתי המומחית מס' 1.
אני מרותקת למציאות המרוחקת של האישה ההיא שהיא אני, שהיתה מאוהבת ושבורת לב ורצתה להיות בהריון, שיכולת קריאת המציאות שלה היתה כלכך מעוותת ולקויה לעומת יכולת השכנוע שלה את הסביבה שהיא יודעת בדיוק מה היא עושה בכל רגע נתון.
אינטימיות מהיומן הקטן –

חלום על כחול העיניים שמת (הוא עוד חי עת החלום):
"שנינו במיטה שלי, מיטת הנוער מהבית של ההורים. אנחנו אנשים כמו היום לא ילדים ולא מהצבא. אנחנו בפאריס. יש לו ילדה לא ממני. לי אין ילדים. אנחנו מזדיינים בלי סוף והוא מחבק אותי ואומר לי שהוא רוצה להיות אתי תמיד. הוא אומר בואי נתחתן. אני לא מצליחה לזכור אם אני נשואה ועם מי וזה לא חשוב יותר. הוא חשוב ואני חשובה והמיטה הזאת בפאריס חשובה."

רשימה:
להכניס כסף לחשבון
לקנות חזיות
לשים פילם בפיתוח
ערכה לבדיקת הריון
להוריד שערות
דיבלים למדפים
להעיף את השידה הנוראית
שוק: ירקות, סוכריות גומי, טחינה, ירוקים (טרגון, קורנית, עירית, כוסברה – מה שיפה)
עוגות שוקולד אישיות
לאן דניס נעלמת? אפרופו דניס
אוכל לחתולים

פרטים קטנים לשימוש עתידי (מעולם לא השתמשתי באף אחד מהם בשום סיפור שכתבתי):
"בלילה הוא התגנב אל תוך השינה שלה בלחישה "איפה המפתחות של הצוללת."
"לא אצלי." היא התיישבה במיטה בעיניים עצומות
"לכי לחפש אותם,"
היא קמה מהמיטה והתחת הלבן שלה הבהיק באור שנכנס דרך החלון

הקולות מתלחשים לה כל הזמן, כמו שלד היא נראית. מוזלמנית מגעילה. ואיך כל הבנים רוצים אותה בכל זאת – ומאחורי הגב הן צוחקות לה ומוסיפות לפני שמה מיש.

וקפיצה הופ-הופ לסוף מרס 2003:
ואז אנחנו מתחבקים ואני צוחקת ובוכה בוזמנית. אנחנו מתחבקים ויורדות לי דמעות בלי שום שליטה.
וברדיו יש 'רוך וקושי' של אמדורסקי וככה בדיוק אני מרגישה כמו מחית של רגשות.
הרגע הנכון שבו הגוף והנפש יודעים למצא פתרון מלא תושיה, מתוך מצוקה – קסם. בבת אחת, בבדיקת בטא אחת אני הופכת לכל יכולה. יכולה לעצמי ולו ולשנינו.
אני עושה קסמים.

אני זוכרת אותה היטב, את מי שהייתי בשנים האלה. אני מזהה אותה בכל מילה ובכל ניואנס. זוכרת אפילו מה חשבתי ומה הרגשתי בזמן שכתבתי כל מיני דברים, אבל היא גם זרה ולא קשורה בכלום למי שאני היום. המרחק עושה את זה.
אבל את הקטע האחרון אני זוכרת בעל-פה וכשאני קוראת אותו עובר בי בדיוק אותו רוך וקושי שעבר בי אז. האינדיאני לקח אותי אחרכך ללמוד, זה היה יום ראשון ואני הייתי גבוהה בעשרה ס"מ והיה לי קסם משלי בבטן.


גלחום אביבי

אומרים שיש גלחום אביבי או שלפחות היה כזה אבל את יודעת אחרת. לא יהיה לך חם לעולם. לעולם.

לילה – החלומות שמתקיפים אותך עוסקים במזון או במלחמות נוראות. מעברי סופרמרקט עמוסים בקופסאות, את אומרת לילדים לאסוף מכל הבא ליד כי זאת כנראה מלחמה, או איום מלחמה. בחלומות הבאים יש מלחמה אמיתית, אפוקליפסה עכשיו, גרפית בצורה מחרידה ממש, בחצר האחורית שלך. את מעדיפה שהילדים לא יהיו בחלום הזה, והם באמת מפנים את עצמם בנימוס לחלום אחר. את במוזיאון המלכה במדריד מול הגרניקה יחד עם אלכס אנסקי, הוא מסביר בקול עמוק ורדיופוני  ואת כבר יודעת הכל ולא מעוניינת באמת לראות ולדעת אבל לא מסוגלת להפסיק לבהות בזרועות הענקיות ובסוס. אחרכך זאת עבודה בממתקאות, גושי מרשמלו צבעוניים, סוכריות על מקל, תולעי גומי, הכל מסודר יפה-יפה עד שהמלחמה נשכחת. את נדחפת אל הגוף שישן לצידך, קוברת את הראש בחזה. הגאוותנית הסמויה שבך נמסה כשהוא לוחש מתוך שינה 'you have such a small frame', ומהדק זרועות מקועקעות סביבך.

בוקר – קר לך בגב, את מרגישה את העצמות שלך מבפנים – קוים של קור מתחת לבשר. גם כפות הרגליים שלך קפואות, את גורבת שני זוגות גרביים זה על זה ודוחפת למגפיים מרופדים. את מוצאת נתח זנגביל ופלח לימון שנותרו בספל התה מאתמול בערב, את מוזגת עליהם דיאט קולה ומחליטה שזה יהיה משקה הקיץ המזוהה שלך השנה. ההחלטה נזנחת ונשמטת לתהום ההחלטות הדקורטיביות האחרות שלך ברגע שאת שוטפת כלים (במים חמים כמובן).

צהריים – שמלת הכותנה הספרנית המהוגנת שלך מתאימה למזג אויר אביבי, את מרגישה צורך בגרבונים עבים, סוודר שמן וחותלות. את מתעלמת בחן מאלה שאינם יכולים לשאת את משחקי התלבושות שלך וחייבים להעיר הערות על איך שאת נראית. בינך לבין עצמך את תוהה – זה עוד במודה אנשים שלא מתעסקים בשלהם ומרגישים צורך לפלוש לביגוד, למזון או למנהגים הפרטיים של מישהו אחר. אבל כשהמורה האהובה, מאירת העיניים בחדר המורים קולעת בשאלה: "מי את כשאת לובשת את השמלה הזאת?" את חושבת – אה. בדיוק. את יושבת באוטו הישן בחלונות מוגפים ומרגישה שהחממה שיצרת במו עצמך מיטיבה עם גופך. לא בא לך לזוז, אולי רק כדי להתכרבל במושב הנהגת, לעצום עיניים ולנמנם קצת בתוך החמימות השמשית שחודרת מבעד לשמשות. הילדים אומרים שחם טילים, את לא מבינה על מה הם מדברים.

ערב – הסינוסים כואבים לך. כל שאת יכולה לחשוב עליו הוא תצורות שונות של תפוחי אדמה מנחמים -פירה קטיפתי עמוס חמאה, ניוקי עננים או סתם תפוח אדמה אפוי בתנור מומלח בעדינות ומקושט בחתיכת ברי, ואת אפילו לא משוגעת על תפוחי אדמה. את עושה את מה שאת יודעת, מרתיחה את העצמות הקפואות באמבטיה מוקצפת, עוצמת עיניים ושוקעת בה עד האזניים מאזינה לקולות המרוחקים של באי הבית. לפעמים כשאת פוקחת עיניים, עומד מעלייך אחד הבנים ומסתכל בתמיהה מטה, אל אמא התמהונית ואומר דברמה. את מהנהנת כאילו ששמעת כל מילה, עונה משהו לא מחייב שיכול לעבור כתשובה מקובלת בהחלט למה שלא נאמר, עוצמת עיניים ושוקעת אל הקרקעית המרתיחה, שולחת דרך האף בועות קטנות אל פני המים.


מבחן 8

אחרון בגרדנרים (אז אני אינטליגנטית או לא? אני טובה? אני מתאימה? אני מספיקה?)

אינטליגנציה תוך-אישית

אני מהרהרת הרבה על דברים שאני עומדת לבצע, או לאחר מעשה – לא עד כדי כך. בסופו של דבר אני פשוט עושה ויודעת שזה הדבר הנכון עבורי ברגע נתון. אחרי בשום פנים ואופן. נעשה ושלום תודה (לא אכפת לי ללהג על התהליך לנצח, אבל האם אני עוד מתלבטת או חושבת מחשבות למה או מה אם – ממש לא).

אני מסוגלת ללמוד מכשלונות – אני מקווה שכן. וכשאני ממחזרת אותם אני נוטה להמציא לי אג'נדות שיצדיקו אותם ויהפכו אותי לגיבורה של עצמי.

יש לי תחומי עניין שאני שומרת לעצמי – יש לי עולם שלם שאני שומרת לעצמי.

אני מכוונת את עצמי ליעדים שקבעתי לעצמי בחיים – אף פעם לא היו לי יעדים בחיים. בשנים האחרונות יש לי וכן, כנראה שאני מתקדמת אליהם בצעדי צב כאלה או אחרים.

אני מודעת ליכולותי ולחולשותי – יותר מדי וכל הזמן

אני בעלת חשיבה עצמאית – זאת מהות הדברים בעיני ומהחשובים שאני יכולה ללמד את ילדי (ובאירוניה דקיקה, כמו שאמר בריאן, "כולכם אינדיבידואליסטים." וההמון החרה החזיק אחריו, "כולנו אינדיבידואליסטים.")

אני כותבת יומן – בערך מהרגע שלמדתי לכתוב. עד היום אני ממלאה מחברות (ובלוג)

אני מעדיפה לעבוד לבד מאשר בקבוצה – לבד. לבד. אבל שהקבוצה לא תהיה רחוקה מדי.

אני יודעת לבטא היטב את תחושותיי ואת רגשותיי – כן.

אני יודעת להקשיב לעצמי (להיות מודעת לרגשותי, רצונותי, צרכי וכו') – מאד. תהליך ארוך ומפרך של לימוד ושל אילוף ושל הבנה. לא, זה לא נגמר אף פעם.

 

שיר לשלושים במרס. עוד אחד שנכתב ממש בשבילי ושרה נינה עם קול המלאכים והלוק המושלם

I'm a frequent flyer, a notorious liar
But I can't get close enough
I never get close


עוגיות

תצורת האפיה הכי מוצלחת בעיני היא עוגית. קטנה, חמודה, מספקת ובעיקר – מדויקת.
אני אוהבת לאפות עוגיות, יש בהן משהו תרפיוטי ומזכך. עוד ועוד מגשים של עוגיות בצורות ובמרקמים שונים שממלאות את הבית בריחות. קופסאות שמשונעות אל בית זה או אחר מלאות כלטוב.

בזכות תמצית השקדים המרים שהגיעה מוינה לא מזמן ובזכות חברה אחרת שמפליאה להכין מרציפן מצרי, נזכרתי באמרטי המושלמות, קטנות, מרירות-מתוקות ממש כמו החיים אך כלל לא קלישאיות כמוהם.

ככה זה הולך –

200 ג' שקדים מולבנים

כמה טיפות תמצית שקדים מרים (לא יודעת כמה, שווה לטעום את המסה ןלראות מה המרירות החביבה עליכם ואם בכלל)

1 כוס סוכר דק

2 חלבונים

להקציף קצף יציב מאד מהחלבונים ומחצית מכמות הסוכר

לטחון בפודפרוססור היטב-היטב את השקדים עם המחצית השניה של הסוכר

לקפל יחד בעדינות

לזלף עוגיות קטנות או ליצור כאלה בכפית, לאבק באבקת סוכר ולתת להן לעמוד משהו כמו שעה

לאפות ב180 10-15 דקות

הן נהדרות בתור בסיס למוס או לטרייפל מטורלל. המרירות העדינה משתלבת בכל מתיקות למשהו נפלא באמת. אם אין תמצית שקדים מרים ומוצאים שקדים מרים אמיתיים (אמורים להיות בסביבות פסח, ומי שיגלגל כאלה לפתחי יזכה במאפה מושלם כזה או אחר), אפשר להחליף 50ג' שקדים באלה המרים.

 

שיר לשבת העשרים ותשעה במרס, הקול של אליזבת פרייזר מזמין להאזין לו שבורת לב אך דקורטיבית. לבושה בשמלה קלילה אולי ורודה, בלרינות ניוד ושיער אסוף לגולגול מבולגן. תוך כדי טבילת עוגית באמריקנו הקטן והמריר ותוך בהיה מחלון רנדומלי אל נוף רנדומלי.